בכי וסעודה
יותר מעשרים שנה אחרי שנפרדו, יוסף פוגש את בנימין, אחיו היחיד מאמו. ראיית פני אחיו מחוללת בליבו סערת רגשות שהוא מתקשה להסתיר, ולכן הוא הולך לחדרו ובוכה. לאחר מכן יוסף מתאפק, רוחץ את פניו, יוצא מחדרו ופוקד על אנשיו להכין סעודה לו, לאחיו, ולמצרים שנכחו במקום.
ונשאלת השאלה: מדוע הדבר הראשון שיוסף עושה לאחר הבכי, הוא ציווי על הכנת סעודה ואכילת לחם? הרי בסופו של דבר, הוא אכל בנפרד מאחיו ומשאר האנשים!1
צער הירידה
בחסידות מוסבר, כי המפגש בין יוסף לבנימין היה פגישת איחוד בין הדרגות הרוחניות ששניהם מייצגים. יוסף מסמל את עם ישראל שנקראו על שמו: "נוהג כצאן יוסף"2, וגם אחיו בנימין מסמל את נשמות ישראל.
על 'נשמות ישראל' נאמר כי הן "עלו במחשבה"3. כלומר, מקורן בהשפעה ישירה ממחשבתו של ה' יתברך, כבן שמקורו בהשפעה של מוח האב4. מכאן שהשורש הרוחני של 'נשמות ישראל' נעלה ביותר.
בירידתה למטה, הנשמה חוֹוָה כאב וצער רב. השינוי הקיצוני ממצב של התענגות על אור אלוקי אינסופי אל כבלי גוף חומרי, הוא קשה מנשוא.
חזרה לעבודה
המפגש בין יוסף לבנימין, מגלם התבוננות במסע הנשמה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" (=מגג גבוה לבור עמוק), והוא מוביל את יוסף לבכי והזדהות עם צער הנשמה.
ההתבוננות הזו עשויה לגרום לאדם תחושה של 'רצוא' - רצון להתנתק מכבלי הגשמיות ולאפשר לנשמה להתחבר למקורה ושורשה הרוחני5.
אך הניתוק הזה איננו משרת את המטרה. הקדוש-ברוך-הוא שלח את נשמות ישראל להתלבש בגוף גשמי בעולם חומרי, ל'ירידה צורך עלייה', כי רק על ידי עיסוק בתורה ובמצוות, ניתן לזכך ולקדש את המציאות הגשמית.
לכן יוסף לא שוקע ביגון ומתנתק ממה שקורה סביבו, אלא מכנס אנשים לסעודה ואוכל בה לחם. ומכך עלינו ללמוד, שכאשר אנו חוֹוִים התעוררות רוחנית בשעת התפילה למשל, עלינו לנצל אותה ל'שוב' - חזרה לחיים של לימוד התורה הנקראת 'לחם' וקיום המצוות, כאן בעולם הזה.