משפחת נחור
לאחר עקידת יצחק, מספרת התורה שאברהם מתבשר על שמחות במשפחתו. מִלכה אשת אחיו נחור, ופילגשו ראומה (שפחתו) הנוספת, ילדו לו שנים-עשר בנים.
מפרשי התורה1 מתעכבים על פסוק זה ומסבירים מדוע התורה מספרת לנו בפירוט את שמותיהם של כל הילדים שילדה מִלכה, ובעיקר הפילגש ראומה- לנחור?
ה'אור החיים'2 מבאר, שהסיבה לאזכור סדר הנולדים מהפילגש, היא בשל כך שבתואל, אביה של רבקה, נמנה על הנולדים מנחור. חשיבות לידת רבקה שמייצגת את תוקף צד הקדושה בעולם, גרמה לכך שלידתה היא בין כמה בני אדם שמסמלים את תוקף צד הקליפה, ולכן יש צורך למנות את שמות כולם.
ענווה מזויפת
בחסידות מבארים את העניין על פי פנימיות הדברים: דרגת "מה" מייצגת ביטול וענווה. משה רבינו, סמל הענווה - "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה"3, אומר על עצמו: "ונחנו מה"4.
המילה "ראומה" מחברת את המילים "רְאו" ו"מה", ומלמדת על ענווה המתפארת בקיומה. ענווה כזו היא "פילגש" - ענווה פסולה ומזויפת.
יהודי הנוהג בענווה מזויפת, סופו שיצרו הרע טובח בו - "ותלד… את טבח"5.
העניו השלם
דווקא בעולמות הרוחניים הנשגבים, שבהם כל הנבראים בטלים לחלוטין כלפי המציאות האלוקית - ביטולה של הקליפה בולט - "ראו מה".
מקליפה דקה ביותר שבטלה בעולמות העליונים, משתלשלת לבסוף לעולמנו הגשמי והחומרי מציאות הקליפה כשהיא גסה ומשמעותית, ומאפשרת ליהודי לנהוג באותה ענווה פסולה ומזויפת.
על אותו סוג ענווה מסופר סיפור: מעשה באדם שהיו בו מעלות נפלאות ומידות טובות - אלא שהיה בעל גאווה גדול.
אמרו לו הבריות: תשתפר במידת הענווה, וכך תהיה כליל המעלות ללא דופי. וכך הוא החל לנהוג במידת הענווה.
פעם אחת, כאשר אדם אחד הקניט אותו בדברים, ענה לו אותו "עניו": "אינך שווה כלום, שהרי כיום אני גם עניו, ולא חסרה בי שום מידה טובה, שהרי אני כליל השלימות"…