אהבה נסתרת
בלב כל יהודי בוערת אהבה מוסתרת לקדוש-ברוך-הוא, כך מסביר אדמו"ר הזקן 'בעל התניא'. את האהבה הזו קיבלנו כירושה מאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, שהיו בטלים בצורה מוחלטת למציאות האלוקית, נשאו את דגל האמונה בבורא, ובכך זכו והעניקו לצאצאיהם עד סוף כל הדורות את מהות אהבתם ויראתם לה'1.
האהבה לה' מפעמת בנפשו של כל יהודי, אפילו אצל הפשוט שבפשוטים. זו הסיבה שלאורך ההיסטוריה, השליכו אלפי יהודים (גם כאלה שבחיצוניות העניינים לא הקפידו על חיי תורה ומצוות) את נפשם מנגד, ברגע שעמדו בפני הברירה - לנתק את עצמם מאלוקי ישראל או לאבד את חייהם.
אם-כן, נשאלת שאלה: אם בכל יהודי קיימת אהבת אמת לקדוש-ברוך-הוא, כיצד הוא יכול לעבור על רצון ה' יתברך? זו הרי סתירה 'מיניה וביה'?
להמשיך את המקיף בפנימיות
בגמרא2 מופיע פתגם שמתאר במדויק את אותה סתירה פנימית שקיימת למעשה אצל כל אחד מאיתנו, "גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קריא" [גנב העומד על פתח המחתרת-הפירצה, וקורא לה'] - דמיינו לעצמכם את הסיטואציה בה גנב פורץ לדירה באישון לילה, כשבליבו הוא נושא תפילה לאלוקים שיצליח במשימת הגניבה, וישוב הביתה בשלום.
הפרדוקס בולט בחריפותו. נשאל את הגנב: 'ממה נפשך', אם אתה מאמין בקיומו של הקדוש-ברוך-הוא, כיצד אתה קורא לעזרתו בעודך מבצע מעשה הנוגד את רצונו?
התשובה לסתירה הפנימית שאנחנו חיים בתוכה היא פשוטה: אותה אהבת ה' השוכנת בתוכנו היא מוסתרת, ונמצאת כל העת במצב של שינה. כשם שלאדם הישן אין שליטה מוחלטת על כוח המחשבה שלו, הממשיך ופועל ללא הרף, כך האהבה המוסתרת אינה באה לידי ביטוי במעשה, על אף שהיא קיימת ופועמת.
כיצד מעירים את האהבה משנתה? מתבוננים3 בשעת התפילה בגדלות הבורא ובביטול הנבראים לחיוּת האלוקית המהווה אותם באמצעות דבר ה' בכל רגע ורגע מאין ואפס ממש4, ומתעמקים בעוצמתו של הבורא והשפעתה בפועל במציאות הגשמית.
מהות אחת
בפרשת השבוע אנחנו מתוודעים לפועלו של אברהם. הוא מקים אוהל במדבר ומפיץ את האמונה בין העוברים והשבים - "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם". הסיבה לניסוח "א-ל עולם" ולא "א-ל העולם" נעוצה בהסבר הנ"ל.
כשאנו חוקקים במוחנו שהעולם ואלוקות הם לא שני דברים נפרדים אלא מהות אחת, אזי ה' הוא לא "א-ל העולם" אלא "א-ל עולם" - העולם זה הוא - והוא זה העולם.