בשורה מפתיעה
שלושה ימים לאחר קיום מצוות ברית המילה, אברהם יושב בפתח אוהלו כואב וחלוש1, כשלפתע הוא זוכה להתגלות אלוקית. בעיצומו של המעמד, נושא אברהם את עיניו ומזהה מרחוק שלושה עוברי אורח לבושים כערבים, וכך הוא רץ כדי לקבל את פניהם ולקיים את מצוות הכנסת אורחים.
בהמשך מסתבר שהאורחים הם שליחי ה' שבאו לבצע מספר שליחויות, אחד מהמלאכים בא כדי לבשר לאברהם ושרה על לידת בנם המשותף, השני נשלח בכדי להפוך את הערים סדום ועמורה, והשלישי הגיע כדי להביא מזור לכאביו של אברהם2.
כאשר המלאך הראשון מבטיח לזוג שבעוד שנה ייוולד להם בן זכר, שרה צוחקת ומתפלאת כיצד תוכל להביא ילד לעולם: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה, ואדונִי זקֵן"3. המלאך תוהה לפשר צחוקה של שרה - ומחזק את הבטחתו-בשורתו.
ואכן, כעבור שנה נולד לאברהם ושרה בן, הוא נקרא "יצחק" על שם צחוקם של אברהם ושל שרה בעת שמיעת הבשורה שייוולד להם בן, או על שם הצחוק והשמחה שהיו בלידתו של יצחק (כפי שאמרה שרה4: "צחוק עשה לי אלוקים")?5. על פי הפשט, לא ברור למה נקרא שמו "יצחק" בלשון עתיד, ולא "צחוק" על שם צחוקם של אברהם ושרה או על שם השמחה שהייתה כשנולד?
תכלית הכוונה
בתורת החסידות בפרט ובפנימיות התורה בכלל, רוֹוח העיסוק בשמותיו של הבורא, תוכנם, והסמליות שהם מבטאים.
באופן כללי, ההבדל בין שמותיו של ה', שם הוי"ה ושם אלוקים, מוסבר באמצעות המשל על אור השמש שמוגן על ידי נרתיק, כדי שהנבראים יוכלו לקלוט אותו וליהנות ממנו. שם הוי"ה מבטא את כוחו הבלתי מוגבל של ה', ושם אלוקים (בגימטריא: הטבע) מצמצם את האור הנפלא לגבולות ברורים והשפעה מדודה, כנאמר: "כי שמש ומגן הוי"ה אלוקים"6.
עבודת היהודי מתמצֵית בתיקון העולם וגירוש החושך, לגלות בעולם "כי הוי"ה הוּא הָאֱ-לֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"7.
פלא וחידוש
זו הסיבה ששמו של יצחק הוא בלשון עתיד, כי הצחוק בפנימיות העניינים הוא בחינת התענוג העליון שיתגלה לצדיקים לעתיד לבוא, בביאת המשיח.
הצחוק הוא תגובה למעשה של חידוש ופלא. כאשר הנברא שמסמל ישות ונפרדוּת יתבטל למציאות האלוקית, הדבר יעורר צחוק ושמחה רוחנית, ותושלם מטרת הבריאה8.
עיין בביאור ה'גור אריה' למהר"ל, לבראשית פרק י"ח, פסוק א', אות ב'. ↩
פירוש רש"י לבראשית, פרק י"ח, פסוק ב'. ↩
בראשית, פרק י"ח, פסוק י"ב. ↩
בראשית, פרק כ"א, פסוק ו'. ↩
הרס"ג כותב (בפירושו לבראשית, פרק כ"א, פסוק ו') שישנם מספר טעמים לשם "יצחק". הטעם הראשון - צחוקו של אברהם (ראה בראשית, פרק י"ז, פסוק י"ז) וצחוקה של שרה (ראה שם, פרק י"ח, פסוק י"ב). הטעם השני - הציווי האלוקי לאברהם: "וקראת את שמו יצחק" (שם, פרק י"ז, פסוק י"ט), והטעם השלישי - מה שאמרה שרה: "צחוק עשה לי אלוקים" וגו' (שם, פרק כ"א, פסוק ו'). וראה ב'תורת חיים' (לאדמו"ר האמצעי), בראשית, פרשת תולדות, דף קמ"ו, ד', שהטעם לקריאת שם "יצחק" הוא על-שם "צחוק עשה לי אלוקים". ↩
תהילים, פרק פ"ד, פסוק י"ב. ↩
דברים, פרק ד', פסוק ל"ה. ↩
ראה גם 'תורה אור', פרשת ויצא, דף כ"ב, ג'. ↩