דרשה
לשבת

למה דווקא מתנה אחת?

פרשתנו עוסקת בדינים הקשורים להנהגת האומה¹. עד כה עסקנו בהנהגה האנושית של העם שהיא בתי-הדין והמלך, ומכאן אנו עוברים לעסוק בהנהגה הרוחנית - הכוהנים, הלויים והנביא.

בני שבט לוי, לא נחלו נחלה בארץ ולא עבדו לפרנסתם, אלא היו ממונים על עבודת בית-המקדש ועל הנהגתו הרוחנית של העם. את פרנסתם ומזונם קיבלו בני שבט לוי, מהתרומות מהמעשרות ומהקורבנות של העם.

בפרשתנו מופיע סוג אחד של 'מתנות כהונה' - הזרוע, הלחיים והקיבה. המשמעות של דין זה היא, שאדם ששחט בהמת-חולין, חייב לתת את הזרוע, את הלחיים ואת הקיבה לכהן. והסיבה לציווי היא, כאמור, כדי לפרנס את הכוהנים.

ונשאלת השאלה: מדוע מבין כל התרומות, המעשרות ו'מתנות הכהונה', הוזכרו כאן רק הזרוע, הלחיים והקיבה? ובאשר למצוה עצמה, מהי הסיבה לכך שמכל בשר הבהמה, יש לתת לכוהנים דווקא את הזרוע, הלחיים והקיבה?

ברמז ובפירוש

העיקרון בכל המצוות שאומר משה בנאומו האחרון בספר 'דברים' הוא שמדובר במצוות שלא נתבארו כל צורכן בחומשים הקודמים. דיני 'מתנות כהונה' כבר מבוארים כל צורכם בפרשת 'קורח', אך דין הזרוע הלחיים והקיבה, נדרש רק ברמז². לכן הוצרך משה לשוב ולבארו כאן.

משמעות משולשת

לגבי הטעם מדוע ניתנו דווקא הזרוע, הלחיים והקיבה³, פירש ה'אבן עזרא' על דרך הפשט, שאֵלו החלקים הטובים ביותר בבהמה. ועל דרך הדרש, פירש ה'אבן עזרא' שהזרוע היא שכר על שחיטתו של הכהן הנעשית בעזרת זרועו, הלחיים הן שכר על הברכה הנאמרת בפיו, והקיבה היא שכר על הבדיקה (בדיקת איברי הקורבן הפנימיים, שביניהם הקיבה).

הרלב"ג מפרש, שנתינת הזרוע היא רמז לכך ששבט לוי הוא 'זרוע ישראל' וכוחם, ובזכותו הם מנצחים במלחמות. נתינת הלחיים רומזת לעובדה ששבט לוי הוא המתפלל על ישראל בפיו, ונתינת הקיבה קשורה בכך ששבט לוי הוא המכין להם מזון בזכותו.

ועוד יש לפרש, ששלושת האיברים האלו הם לתיקון העוונות הנעשים בדיבור, במחשבה ובמעשה. הזרוע - כנגד המעשה, הלחיים - כנגד הדיבור, והקיבה שהיא איבר פנימי - כנגד המחשבה שהיא פנימית. והנותן את האיברים הללו לכהן, כאילו מתוודה על מעשיו שחטא בכל אחד משלושת האופנים הללו.

ונמצא שישנם שלושה רמזים במתנות אלו: שכר לכוהנים על עבודתם, הברכה של ישראל על ידם, ועבודת התשובה בכל איבריו של היהודי.

יהי רצון, שנזכה לשוב בתשובה בכל האופנים - במחשבה, בדיבור ובמעשה.

1. כמבואר בדרשות הקודמות. ↩

2. ראה מדרש ‘ספרי’ לבמדבר, פרק י”ח, פסוק י”ב. ↩

3. האברבנאל מביא טעמים נוספים למצוה זו מה’ספרי’ ומ’מורה נבוכים’. ראה בפירושו לפרק י”ח, פסוקים ג’-ד’. ↩