ארבע פעמים אותו ציווי?
פרשתנו עוסקת בדינים הקשורים להנהגת האומה1. עד כה עסקה הפרשה בדינים הקשורים לבתי-הדין שבערים, וכעת עובר משה לדבר על בית-הדין הגדול שבירושלים. בית-הדין הגדול ישב בלשכת הגזית, והיו בו שבעים ואחד דיינים שנקראו סנהדרין. כל דין שנותר בספק בבתי-הדין שבערים, הובא להכרעת הסנהדרין שבירושלים.
על החובה לציית לדברי הסנהדרין, נאמר: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ"2, "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".
ונשאלת השאלה: מובן שמדובר בציווי חשוב, והוא צריך להיאמר בצורה מפורטת, אך עדיין לא מובן מדוע התורה חוזרת ארבע פעמים על אותו ציווי?
שלושה סוגים של דינים
ההסבר הוא, כי שלושה סוגים של דינים נידונו בסנהדרין. הסוג הראשון הוא דברים שנמסרו בקבלה מדור לדור עד משה רבנו. הסוג השני הוא דינים שהכריעו הסנהדרין כתוצאה מעיון והתעמקות בדברי התורה.
והסוג השלישי הוא תקנות שתיקנו הסנהדרין כפי צורך הזמן והמקום, כדי לעשות 'סייג לתורה'3.
המילים "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" מכוּונות לסוג הראשון של הדינים. "הגדה" בתורה מתייחסת בדרך כלל לסיפור דברים, ובעיקר דברים שנמסרו בקבלה מהדורות הקודמים. על כך אמרה התורה: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ".
על הסוג השני, מדברות המילים "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", והן מתייחסות לדינים שלמדו הסנהדרין מתוך דברי התורה.
הסוג הדורש חיזוק
דברי הפסוק: "וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה" מתייחסים לסוג השלישי והאחרון, וכאן אומרת התורה שכל משפט שיאמרו ויכריעו לך הסנהדרין, עליך לעשותו. זה הסוג שבו הכי קשה לציית. אדם עשוי לתהות - מדוע שאנשים, חכמים ככל שיהיו, יחליטו מדעתם מה עליי לעשות מבלי שהדבר מבוסס על דברי התורה או על מסורת דורות קודמים?! לכן, כדי לחזק את דבריהם של הסנהדרין גם בתחום זה, כתבה התורה בפעם הרביעית: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", כי דווקא הסוג השלישי של הדינים צריך חיזוק מיוחד של התורה.
אדם שלא שומע לפסיקת הסנהדרין, ומערער בזדון על הכרעתם, דינו מוות. אין הבדל בין דין חמוּר לדין קל; עצם הערעור על דברי הסנהדרין, מורה על כך שהאדם כופר בכך שהשכינה שרויה ביניהם. והחולק על הסנהדרין, כאילו חולק על הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.