מי פונה ראשון?
לקראת המפגש המתוח בין האחים, יעקב ועשיו, יעקב שולח שליחים אל אחיו. את השליח הראשון שאותו הוא שולח לעשיו, יעקב מצַווה: "כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמר, למי אתה ואנה תלך, ולמי אלה לפניך. ואמרת, לעבדך ליעקב, מנחה היא שלוחה לאדונִי לעשיו"1. ונשאלת השאלה: למה יעקב יוצא מנקודת הנחה שעשיו יפנה אל העבד-השליח וישאל אותו לזהותו? למה לא עדיף שהעבד-השליח יציג את עצמו בפני עשיו, ויאמר שהוא מביא לו מנחה - מתנה בשליחותו של יעקב? וגם, לפי ההנחיות של יעקב, מה השליח אמור לעשות אם עשיו לא ישאל אותו דבר? בהמשך מספרת התורה: "ויצו גם את השני, גם את השלישי, גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמר, כדבר הזה תדברון אל עשיו במוצאכם אֹתו, ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו…"2. ויש לתמוה: מדוע התורה מאריכה? הרי היה אפשר לומר בקיצור, שיעקב הנחה את שאר השליחים בדיוק כשם שהנחה את השליח הראשון!
משימה כפולה
יעקב אבינו הטיל על שליחיו משימה כפולה, בהתאם להתפתחויות. אם עשיו יגיב בצורה מסוימת, עליהם לבצע את השליחות הראשונה. ואילו אם עשיו יגיב בצורה אחרת, עליהם לבצע את השליחות השנייה.
יעקב יודע שעשיו בא להילחם בו. לכן אומר לשליח הראשון שייתן את המנחה לעשיו אך ורק אם עשיו יפנה אליו. הסיבה לכך היא, כי פנייה מצידו של עשיו מהווה סימן שעשיו מגלה עניין ברכוש וממון, ואם כן, ייתכן שהמנחה אכן תפייס אותו ובכך תימנע המלחמה.
ואולם, אם עשיו לא יפנה אל השליח נושא המנחה, ברור שהרכוש לא מעניין אותו ואין סיכוי שהוא יתפייס באמצעות המנחה. בנסיבות הללו, כל מתנה שיעקב ייתן לו, תתפרש בעיני עשיו כחולשה וצעד של תבוסתנות והתרפסות. במקרה כזה, על השליח לחלוף על פני עשיו, כאילו הוא סתם עובר-אורַח ולא לדבר עימו מאומה.
שתי מחשבות
נראה כי על שאר השליחים הוטלה שליחות שונה מעט מזו של השליח הראשון. יעקב מצווה אותם: "כדבר הזה תדברון אל עשיו במוצאכם אותו". כלומר, בניגוד לשליח הראשון שקיבל הנחייה להמתין לפנייה מצידו של עשיו, שאר השליחים צריכים לפנות לעשיו ביוזמתם, ואם עשיו אכן קיבל את מנחתו של השליח הראשון, עליהם לתת לו גם את המנחה שבידיהם. אך אם עשיו לא יפנה אל השליח הראשון ויתברר כי פניו למלחמה, עליהם לומר לו: "גם הנה עבדך יעקב אחרינו". כלומר, יעקב אינו ירא ממך, והוא בא לקראתך בדיוק כפי שאנחנו איננו יראים לבוא לפניך. וכמובן, במקרה כזה לא יתנו לו דבר מן המנחה3.
גם הכתוב המספר את מה שיעקב חושב בליבו, "כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפנָי, ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פנָי"4, מתפרש לשני כיוונים: לפי כיוון אחד, יעקב חושב: אנסה לכפר את פני עשיו ולפייס אותו, ייתכן שאצליח וייתכן שלא. ובכל מקרה, "אחרי כן אראה פניו" ואפגוש אותו, ואם יקבל את מנחתי - "אולי ישא פני", אולי יהיה זה סימן שהוא רוצה לראות את פניי לטובה וניפגש בשלום.
והכיוון השני הוא: אם עשיו יבוא להילחם בי - "אראה פניו", בכעס. כלומר, אראה פניו למלחמה. "אולי ישא פני" - מי אמר שאני זה שאצטרך לשאת את כעסו, אולי אני אנצח במלחמה והוא יהיה זה שייאלץ לשאת את פניי ולסבול את כעסי על כך שהוא מנסה לפגוע בי ובמשפחתי.