אלוקים זקוק למנוחה?!
התורה מספרת כי הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם צעד אחר צעד. תחילה נברא האור. לאחר מכן נבראו השמיים, הארץ, הצמחים, המאורות ובעלי החיים. ביום השישי נברא האדם, ובסיומו שבת הבורא מכל מלאכה. ועל שביתת הקדוש-ברוך-הוא בשבת, נאמר בספר שמות1, בפסוקים אותם אנו אומרים בקידוש של ליל שבת: "ויינפש" - הבורא נח, כביכול.
נשאלת שאלה פשוטה: אדם שמתייגע בעבודה, יחוש לאחר זמן-מה עייפות וצורך בעצירה ומנוחה לשם התרעננות וצבירת כוחות, אך כוחו של הקדוש-ברוך-הוא הרי אינו מוגבל, ואם כן, מדוע הקדוש-ברוך-הוא נח לאחר בריאת העולם?
מתחברים לשורשים
כאשר אדם משלים מלאכה והוא נח, הוא חש תענוג מכך שהמטרה שאליה הוא שאף בתחילת העבודה - התגשמה. וזו גם משמעות המנוחה של הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, בסיום ששת ימי הבריאה.
מוסבר בתורת החסידות כי המילה "ויכולו" שבפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"2 היא מלשון התכללות. בכל ליל שבת, מתעלים כל הנבראים לשורשם העליון, ונכללים במקורם שקדם לבריאת העולם. שם הם מקבלים כוחות חדשים לשוב ולבצע את התפקיד שהקדוש-ברוך-הוא הועיד להם בעולם. בתלמוד הבבלי3, אומר האמורא רבי שמעון בן לקיש, שבשבת נוספת בכל אדם מישראל "נשמה יתירה", רוח של קדושה ששורה על האדם עד צאת השבת.
ההתעלות של כל הנבראים, ובראשם נפש האדם, בשבת, הגורמת להם להיות נכללים במקורם ולשאוב כוחות חדשים, נועדה להזכיר לנו כי המציאות הגשמית אותה אנו חווים בחיי היום-יום, איננה המציאות האמיתית. לכולנו יש שורש שהוא אור אלוקי נשגב ונעלה, ונשלחנו לעולם הזה הגשמי כדי לבצע משימה - להפוך את העולם ל"דירה" ומקום משכן לה' יתברך.
המטרה והתכלית היא, שבסופו של דבר כל הנבראים יחושו שהמציאות הגשמית שלהם היא למעשה מסֵכה זמנית, בעוד שהמהות האמיתית שלהם היא השורש האלוקי שלהם. לכן ביום השבת, הקדוש-ברוך-הוא מתענג, כביכול, מהבריאה - כי זה היום שבו נשלמת תכלית הבריאה.
השבת אמורה לשמש לנו תזכורת להבחין בין עיקר לטפל גם בששת ימי המעשה, בהם אנחנו עוסקים בדברים חומריים, ומטבע הדברים פחות פנויים לעסוק בענייני הקדושה.
פסק זמן
מצד אחד, הקדוש-ברוך-הוא הוריד את נשמותינו לעולם הזה כדי שננהל חיים של מגע עם ענייני העולם, ולא חיי פרישות והתנתקות. מצד שני, בל נשכח שמוטלת עלינו שליחות להפיץ אור אלוקי בעולם, וכדי לבצע את המשימה הזו, עלינו לזכור את המהות האמיתית שלנו ולא לשקוע במציאות הזמנית.
יום השבת הוא העיתוי לפסק-זמן מכל ענייני החול. היום שבו עלינו לתת ביטוי ל"נשמה היתירה" ששורה עלינו בשבת, ולנצל את הזמן בקדושה. כך נשאב אנרגיות חדשות ממקורות הכוח שלנו, נאיר את כל השבוע באור של קדושה, ונתחיל מחדש שישה ימי מעשה של הפצת טוב ורוחניות בעולם.