חלוקת הבריאה לשניים
התורה נפתחת במילים "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ועוברת לתיאור הבריאה על ידי הקדוש-ברוך-הוא. במהלך שישה ימים נבראו צמחים, עצים, השמש, הירח והכוכבים, וכל סוגי הבהמות, החיות, העופות והדגים. תיאור הבריאה מסתיים בבריאת האדם ביום השישי, שבערבו שבת הקדוש-ברוך-הוא מכל מלאכה.
הפסוק הפותח מלמד כי באופן כללי, הבריאה נחלקת לשני סוגים: 'שמים' ו'ארץ'. כדי לעמוד על מהותם, נתבונן בדברי הנביא ישעיהו "השמים כיסאי והארץ הדום רגלי"1. כלומר, היחס של הקדוש-ברוך-הוא לשמים, הוא כמו היחס בין האדם לכיסא שעליו הוא יושב. ואילו הארץ נמשלה ל"הדום" – שרפרף המשמש להנחת הרגליים.
כיסא להקב"ה?!
אחד משלוש-עשרה עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם הוא – "שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף2". כלומר, אחד מיסודות האמונה בה' הוא לא לייחס לו דמות גופנית או פעולות גופניות. אם כן, מה פשר האמירה שהשמיים משמשים לקדוש-ברוך-הוא 'כיסא' לישיבה, והארץ משמשת לו 'הדום' להנחת הרגליים?
כדי לענות על השאלה הזו, עלינו להגדיר מחדש את המושגים 'כיסא' ו'הדום'. כאשר אדם שעמד מתיישב על כיסא, הוא עובר למקום נמוך יותר. ההדום, לעומת זאת, מאפשר לאדם להגביה את רגליו ממקום נמוך למקום גבוה יותר.
במילים אחרות, הכיסא נועד לאפשר ירידה ממקום גבוה למקום נמוך, בעוד שההדום נועד לאפשר עליה והגבהה ממקום נמוך למקום גבוה.
הורדה והתעלות
כאמור, הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" מחלק את הבריאה לשני סוגים: "השמים" ממעל מסמלים את הרוחניות, ו"הארץ" שלמטה מסמלת את הגשמיות הארצית.
והמסר שבנבואת ישעיהו הוא, שענייני ה"שמים" וענייני ה"ארץ" לא אמורים להיות מנותקים זה מזה, אלא יש ליצור חיבור ביניהם. לרוחניות צריכה להיות השפעה על החיים בעולם הגשמי, והעולם הגשמי צריך להתרומם ולהתעלות לכיוון הרוחני. כך ה'שמים' יהיו 'כיסא' המשמש לירידה, וה'ארץ' תהיה 'הדום' המשמש לעלייה.
המיזוג בין 'שמים' ו'ארץ', מייצג גם את החיבור בין התורה והמצוות. "השמים כסאי" – זו התורה שמכילה אור ושפע אלוקיים אינסופיים ועם זאת 'יורדת' לעולם, לחיי היום-יום, ועוסקת בענייני מותר ואסור, חייב ופטור, בחיים הארציים. ו"הארץ הדום רגלי" אלו המצוות שבאמצעותן דברים גשמיים כמו קרן איל, עור פרה או ענף ערבה, מתעלים להיות שופר, תפילין ואחד מארבעת המינים. כך הגשמיות מתקדשת ומתחברת לרוחניות.
אם כן, זוהי המשימה של כל אחד ואחת מישראל: להוריד את התורה הקדושה והנעלית אל חיי היום-יום, ובד-בבד לרומם את המציאות הגשמית אל הרוחניות.