דרשה
לשבת

מה יתרון המזימים?

בפרשתנו מופיע דין עדים זוממים. מדובר בשני עדים שהעידו עדות מרשיעה על אדם, ולאחר מכן באו שני עדים אחרים והזימו את עדותם של הראשונים, בטענה: "עִמנו הייתם במקום פלוני". כלומר, העדים השְׁנִיִים מעידים שהעדים הראשונים היו במקום אחר בעת המעשה, ולא ייתכן שראו את המקרה עליו הם מעידים.

בית-הדין חוקר את העדים השניים, ואם נמצא שדיברו אמת, עדותם של העדים הראשונים מוזמת ובטֵלה. יתירה מכך, התורה קובעת שיש לעשות לעדים הזוממים, את הדבר אותו הם זממו לעשות לאדם שאותו ביקשו להרשיע.

ונשאלת השאלה:

בדרך כלל, כאשר שתי כיתות עדים מכחישות זו את זו, שתי העדויות בטלות. אם כן, מדוע בדין עדים זוממים, גוברת ידם של העדים השניים? במה הם טובים מן העדים הראשונים?

שאלה נוספת: בדין 'עדים זוממים' ישנו דין מיוחד. הפסוק אומר: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו", מדייקים חכמינו במשנה¹: "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה"². כלומר, אם בית-הדין כבר העניש את האדם שאותו ביקשו העדים להרשיע, ורק לאחר-מכן העדים הוזמו, אין עושים להם כאשר הם זממו לעשות. ויש לתמוה: מדוע העובדה שהדין כבר התבצע, פוטרת את העדים הזוממים מעונש?

בין 'הכחשה' ל'הזמה'

בעדות מוכחשת, שתי כיתות העדים מעידות על גוף המעשה. בעדות מוזמת, הכת השנייה מעידה על הכת הראשונה; לדוגמה, כשהכת השנייה מעידה על הכת הראשונה שחיללה שבת. הר"ן³ מוסיף ומבאר טעם נוסף לכך שעדות העדים השניים חזקה יותר: ייתכן שהעדים הראשונים שיקרו, כיוון שחשבו שאיש לא ראה היכן היו בזמן פלוני. ואילו העדים השניים, המזימים, מכניסים את עצמם לעדות קשה יותר, שהרי הם מעידים כנגד העדים הראשונים, ולכן פחות מסתבר שהעדים השניים משַקרים⁴.

סימן משמים

בדינים אנושיים, הדין "כאשר זמם ולא כאשר עשה", אכן נשמע תמוה. אמנם, דיני התורה שונים מדינים אנושיים. על השופטים אכן מוטל לברר היטב היטב את הדין, אך אחרי הכל "הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא"⁵. ואנו רק שליחיו.

לכן, אם דינו של אדם מסוים הוכרע בבית-דין והוא כבר נענש על מעשיו, סימן הוא מן השמים שכך הכריע הקדוש-ברוך-הוא, כי אותו אדם היה ראוי לאותו עונש, ואין כאן טעות חס וחלילה⁶.

1. משנה, מסכת מכות, פרק א’, משנה ו’. ↩

2. לדעת הרמב”ם, כלל זה (“כאשר זמם ולא כאשר עשה”) תקף לגבי עונש מוות דווקא, ואילו בעונש מלקות או חיוב כספי, העדים ייענשו אף אם התבצע גזר הדין (ראה משנה תורה, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק כ’, הלכה ב’), אך לדעת הריטב”א (בחידושיו לתלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב') גם בעונש ממון וגם במלקות, אם כבר התבצע גזר הדין העדים לא ייענשו. לדעת בעלי התוספות (דיבור המתחיל "ועדים זוממין", בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ד', עמוד ב'), בעונש ממון ייענשו העדים גם אם כבר בוצע גזר הדין, ואילו במלקות ובמיתה לא ייענשו. האברנאל כאן מדבר בעיקר על עונש מיתה, אך מלשונו בפירושו "שדנו איש אחד להריגה או לעונש”, ייתכן שדעתו כדעת הריטב”א. ↩

3. דרשות הר”ן, הדרוש האחד-עשר. ↩

4. כי אם הם משקרים, הרי הם יודעים שעומדת כנגדם עדות הפוכה, ויש סיכוי טוב יותר שהשקר שלהם ייחשף. ↩

5. דברים, פרק א’, פסוק י”ז. ↩

6. ראה גם בפירוש הרמב”ן לפרק י”ט, פסוק י”ט (דיבור המתחיל “כאשר זמם”). האברבנאל (שם) הביא חלק מדבריו. ↩