בין שני המניינים
בפרשתנו, משה רבינו סופר את בני ישראל. וזאת, בנוסף למניין עליו מדובר בתחילת ספר 'במדבר'. שני המניינים נועדו למנות את מספרם של 'יוצאי הצבא בישראל' לקראת כיבוש הארץ1, וההבדל בין השניים הוא, שאת המניין הראשון עשה משה בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, ואילו המניין שבפרשתנו היה אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר.
מאחר שבין שני המִפקדים עברו כארבעים שנה, היינו מצפים שמספרם של בני ישראל במניין השני יגדל באופן ניכר. במיוחד לאור נתוני העבר, כאשר עד היציאה ממצרים, התרבו בני ישראל בתוך 210 שנים מ - 70 נפש ל - 600,000 (רק הגברים, לבד מהנשים והטף).
אך למרבה הפלא, לא רק שאחרי ארבעים שנה, מספרם של בני ישראל לא עלה, אלא אפילו ירד מעט. במניין הראשון, מנו בני ישראל היוצאים ממצרים2 603,550 גברים מגיל עשרים ומעלה, ואילו במניין שבפרשתנו מספרם הוא 601,730.
כיצד ייתכן הדבר? מדוע נעצר הגידול הטבעי של בני ישראל?
השפעה דמוגרפית שלילית
במהלך הנדודים במדבר, עברו על בני ישראל תהפוכות רבות. כל בני דור המדבר שהיו בני עשרים ומעלה בעת חטא המרגלים מתו במדבר, מלבדם מתו רבים מבני ישראל בחטאיהם ובעונשים השונים שנתן להם הקדוש-ברוך-הוא. רבים מתו בחטא קורח ועדתו, בחטא המתאווים, בעוון 'בעל פעור' ועוד.
את ההשפעה הדמוגרפית של העונשים שקיבלו בני ישראל במדבר, אפשר לראות לדוגמא אצל שבט שמעון, שבמניין הראשון מנה 59,300 איש, ואילו במניין השני רק 22,200 - ואכן רוב המתים3 בעוון 'בעל פעור' היו מבני שבט שמעון. ודגל מחנה ראובן4 ככלל, חָסַר כ- 45,000 איש(!) ממניינו5. נראה שהסיבה לכך, לבד מעוון 'בעל פעור', היא שרוב המתים במגיפה שבאה בעקבות חטא קורח ועדתו, היו מ'דגל מחנה ראובן' שחיו בשכנות לקורח, ומהם יצאו דתן ואבירם6.
'ששים ריבוא' בהשגחה פרטית
מלכתחילה, מניין היוצאים ממצרים היה כ- 600,000 שהם מניין הבנים הנצרכים ליישוב הארץ. המספר הזה ניתן בהשגחה העליונה, לאחר שהקדוש-ברוך-הוא גרם לכך, שבהיותם במצרים, התרבו בני ישראל במידה בלתי רגילה, בדרך נס.
גם עצירת הגידול של בני ישראל בעת שהותם במדבר, הייתה מאת ה', באופן לא טבעי, אלא שהקדוש-ברוך-הוא כִיוון זאת כך שייכנסו לארץ 600,000 גברים, שהוא מספר הבנים הנצרכים ליישוב הארץ.