נס שלא לצורך?!
שלוש פעמים עלה משה להר סיני. בפעם הראשונה - כדי לקבל את הלוחות הראשונים, בפעם השנייה - כדי להתפלל על ישראל שחטאו בחטא העגל, ובפעם השלישית - כדי לקבל את הלוחות השניים. ובכל אחת מהפעמים, עמד משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ללא אכילה ושתייה.
זהו נס עצום, שבן-אנוש חי ארבעים יום ללא מים וללא מזון. אך נשאלת השאלה: לשם מה נעשה הנס הגדול הזה? לכאורה, משה היה יכול לעלות להר עם מים וצידה לדרך, או להתעכב בהר פחות זמן כדי לא להיות ימים רבים ללא אכילה ושתייה, והרי הקדוש-ברוך-הוא אינו משנה סדרי בראשית שלא לצורך. ואם כן, מדוע נצרך משה להתעכב בהר ארבעים יום וארבעים לילה ללא מים ואוכל?
הזמן הדרוש ליצירה חדשה
יש לומר שתי סיבות לדבר.
השכל האנושי הוא מוגבל. מחשבותינו והרעיונות שעולים במוחנו, קשורים לעולם החומרי שבו אנו חיים. זו המציאות שאנו מכירים, ואין לנו יכולת להשיג לגמרי משהו שנִבדל לחלוטין מהמציאות אותה המוּכֶַּרת לנו.
כאשר משה עולה לקבל את התורה, עליו להיות שליח להעברת תוכן שְׁמֵיְמִי, נבדל ומורם ממגבלות העולם-הזה. כדי שמשה יוכל להיות שליח נאמן להעברת התורה מן השמים לארץ, גָזרה החוכמה האלוקית לברוא בארץ בריה חדשה שלא הייתה כמוה, ולהעלות אותו לדרגה רוחנית-מלאכית נבדלת.
הזמן הנדרש לעוּבָּר לקבל את צורתו, הוא ארבעים יום1. זה הזמן שבמהלכו נשלמת צורה חדשה בעולם, וזהו הזמן שנדרש למשה לקנות את מעלתו החדשה, ולהיות מוכן לקבל את התורה.
להתעלות ממגבלות הגוף והחומר
הסיבה השנייה היא, שארבעים הימים שעמד משה בהר סיני, נועדו כדי להכניע את כל כוחותיו הגופניים, כדי שיהיו משועבדים לחלוטין לשכל. כל משיכה גופנית, קושרת אותנו אל החומר. כל שִׁעֲבּוּד לגשמיות, משאיר אותנו קשורים בעולם הזה, ומונע מאִתָּנוּ לקבל את הדבֵיקות האלוקית בצורה מושלמת.
במשך ארבעים הימים שעמד משה בהר סיני, הוא החליש את גופו כל-כך עד שלא נותרה בו טיפה של שעבוד לחומר, וכל כוחותיו הגופניים היו משועבדים לחלוטין לשכל, וזהו גם מה שכתוב במשנה במסכת אבות2 שאחד מקנייני התורה הוא במיעוט תענוג.
כנגד ארבעים הימים שעמד משה בהר סיני, ישנם בכל שנה ארבעים ימי תשובה, מראש-חודש אלול עד יום הכיפורים.
יהי רצון, שנזכה להיות משועבדים כמה שפָּחות לחומר, להיטהר, לכפר על חטאינו, ולשוב לדבוק בקדוש-ברוך-הוא.