שתי סתירות בין המדרש לפסוק
במדרש 'תורת כהנים'1 אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, כי לכל דיבור שדיבר הקדוש-ברוך-הוא עם משה, קדמה 'קריאה' (הזמנה). הוכחה לכך מביאים חכמינו מהפסוק הפותח את ספר 'ויקרא': "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". פסוק זה הוא 'בניין אב' לכל הפעמים בהן דיבר הקדוש-ברוך-הוא עם משה, וממנו אנו למדים שגם בכל שאר הפעמים בהן דיבר הקדוש-ברוך-הוא עם משה, קדמה לדיבור 'קריאה'.
לימוד נוסף שנִלמד במדרש 'תורת כהנים'2 הוא ההיתר של משה להיכנס בכל עת לקודש-הקדשים. חכמינו לומדים זאת מהפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת"3, ואומרים - אחיך ב"אל יבוא" ואין משה ב"אל יבוא". כלומר, האיסור להיכנס בכל עת אל קודש-הקדשים נאמר רק לאהרן, אחיו של משה, אבל לא למשה עצמו שרשאי להיכנס בכל עת.
לכאורה, הפסוק החותם את פרשתנו, סותר את שני המדרשים האלו. כאן נאמר "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". מהכתוב משמע, שמשה לא היה נכנס לפני ולפנים, אל תוך קודש-הקדשים, אלא ממתין בחוץ, באוהל מועד, ושומע את קול ה' יוצא אליו מעבר לפרוכת.
עוד משמע מהפסוק, שקול ה' היה "מִדַּבֵּר" אל משה מאליו, מבלי שקדמה לדיבור 'קריאה' של הקדוש-ברוך-הוא אל משה.
כיצד ניתן ליישב את הסתירות בין דברי חכמינו לפשט הפסוק?
המיקום באוהל מועד
המענה לקושיה הראשונה פשוט. בפסוק לא מפורש היכן בדיוק באוהל מועד עמד משה. ומאחר שגם קודש-הקדשים הוא חלק מאוהל מועד, יש לומר שמשה אכן עמד בתוך קודש-הקדשים הנמצא באוהל מועד.
כדי ליישב את הקושיה השנייה, עלינו לבחון תחילה האם הבנו נכון את דברי חכמינו ב'תורת כוהנים'.
חיבתו של משה
לכאורה, בגוף האמירה שלכל דיבור שדיבר הקדוש-ברוך-הוא עם משה קדמה קריאה, ישנה סתירה מיניה-וביה, שכן הקריאה למשה גם היא נעשית על ידי דיבור, כך שגם לקריאה הזו צריך להקדים קריאה כהכנה לקריאה, ואין לדבר סוף!
לכן חייבים להסיק, כי לא זו כוונת המדרש. המדרש בא ללמדנו על חיבתו הגדולה של הקדוש-ברוך-הוא למשה. כאשר אדם מחבב מישהו, הוא פותח את הדיבור אליו בקריאת שמו. כך מלמדנו המדרש, שבכל דיבור שדיבר הקדוש-ברוך-הוא עם משה, ה' הקדים ותחילה קרא לו בשמו - "משה, דבֵּר אל בני ישראל" או "משה, דבר אל אהרן".
אנו למדים מכאן על מעלתו העצומה של משה. לא רק שהיה רשאי להיכנס "בכל עת אל הקודש", ולא רק שקיבל דיבור מאת הקדוש-ברוך-הוא בכל עת שרצה, אלא גם נקרא על ידי הקדוש-ברוך-הוא בשמו, כביטוי של חיבה מיוחדת במינה.

