שבת אחת או שתיים?
בפרשתנו, חוזר ומופיע הציווי האלוקי על שמירת השבת. אך בקריאה מדוקדקת של הפסוק, עולה שאלה: מדוע אומרת התורה "שבתותי" בלשון רבים, ולא נאמר "את השבת תשמרו" בלשון יחיד?
למעשה, גם בכמה פסוקים בתורה וגם בדברי חז"ל, השבת מתוארת לא פעם בלשון כפולה. וזאת גם כאשר ברור שמדובר בשבת אחת בלבד, כמו לדוגמה בפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת"1.
מוסבר על כך בתורת החסידות2, כי השבת כוללת בתוכה שני מימדים, שכן בכל שבת ישנם שני היבטים. האחד, הפן הגלוי לעין, של מנוחה ושביתה גשמית. והשני, פן רוחני עמוק. כמו בסיומם של ששת ימי בריאת העולם, ביום השבת מתעלות ומתכנסות כל ההשפעות הרוחניות של ימי השבוע שחלף. או-אז בוחר הקדוש-ברוך-הוא ליצור ולקיים3 את העולם מחדש, גם במשך ששת ימי השבוע העתיד לבוא.
לעורר את הרצון
תורת הסוד מלמדת, כי בכל יום מימות השבוע, מאירה בעולם מידה אחת משבע המידות של עשר הספירות העליונות: ביום ראשון מאירה מידת החסד, ביום שני מידת הגבורה, ביום שלישי מידת התפארת, וכן הלאה. בימות החול, יהודי עובד את ה' בתוך עולם המעשה, תוך מאמץ לחבר את חיי היום-יום אל הכוונה האלוקית. הוא מנהל את חיי המעשה שלו, מתוך כוונה לקדש שם שמים, מקפיד על יושר והגינות בעסקיו, קובע עיתים לתורה, ומקיים מצוות מעשיות בהידור.
ביום השבת, תוצאות העבודה והיגיעה הגשמית והרוחנית בימות החול, מזדככות ומתעלות למקורן. כל העמל, הכוונות והמעשים של ימי השבוע, מתעלים ומתאחדים עם הספירות העליונות בשורשן. זהו הזמן שבו מאירה בעולם 'חוכמה עילאה', חוכמה אלוקית עליונה, המעלימה את הפערים בין הגשם והרוח, ומרוממת את הבריאה כולה. זהו תהליך של עלייה והתחדשות רוחנית, בו הקדוש-ברוך-הוא מעלה ומרומם את העולם, וזהו יום שבו יש לקדוש-ברוך-הוא בעצמו, כביכול, נחת ותענוג, כדברי הנביא: "וקראתָ לשבָּת עונג"4, וממילא - "אז תתענַג על ה'"5, מה שיוצר את הרצון העליון להוות את העולם הזה מחדש.
שבתות רבות
נמצא, כי בשבת מתרחשים שני מהלכים עליונים. האחד הוא, התכללות של כל העבודה הרוחנית של ימי השבוע, אותה ביצע היהודי בעולם. והשני, הוא העילוי שמתרחש על-ידי הקדוש-ברוך-הוא שמחליט להמשיך ולקיים את הבריאה ולהשפיע עליה שפע לימי השבוע הבא. כך, השבת מכילה את ה"שבת תתאה" - השבת הארצית, ואת ה"שבת עילאה" - השבת העליונה הרוחנית. ולכן, כל שבת בודדת היא בעצם "שבתותי".