דרשה
לשבת

על מי מוטלת המִצְוָה?

בפרשתנו, משה רבנו לימד את בני ישראל את מִצְוַת 'הקהל'. משה מסר את התורה ל'כהנים בני לוי' הנושאים את הארון, ולכל זקני ישראל, וציווה אותם כי אחת לשבע שנים, יש להקהיל את העם כולו, ולקרוא את התורה הזאת לפני כל ישראל.

ויש לעיין:

על מי מוטלת מִצְוַת 'הקהל'? הרי תחילה נאמר 'ויצו אותם', בלשון רבים, ולכאורה מדובר על המוזכרים קודם לכן בפסוק, הם הכוהנים בני לוי, וזקני ישראל¹. אך בהמשך נאמר 'תקרא את התורה הזאת' בלשון יחיד.

ואם כן, מי מחויב במִצְוַת 'הקהל'?

תקרא - המלך

כדי להבין זאת, יש להקדים שאלה נוספת על הפרשה. בדיני המצוה, מבארים חכמינו זיכרונם לברכה², שהמילים "תקרא את התורה הזאת" מכוּונות למלך, והוא זה שצריך להקהיל את העם. אך אם המִצְוָה חלה על המלך לבדו, צריך ביאור, מדוע לא נאמר במפורש בכתוב ציווי למלך? ולמה הציווי נאמר תחילה בלשון רבים?

"לב כל קהל ישראל"

ויש לבאר, שהמצוה אכן מוטלת על כל ישראל, שהרי מטרת המצוה היא לקרוא את התורה לפני כל העם "למען ישמעו ולמען ילמדו ושמרו לעשות"³. לכן נאמר הציווי למי שאליהם נמסרה התורה, הכוהנים בני לוי, וזקני ישראל.

לפי זה, החובה מוטלת על כל אחד מהם, אלא שלמעשה בלתי אפשרי שכולם יקראו יחד, שהרי הקולות הרבים יתערבו זה בזה, ולא יהיה ניתן לשמוע את דברי התורה. וזה מבאר למה רק אחד קורא ולא כולם, למרות שהמצוה מוטלת על כולם.

המלך הוא הנבחר לקרוא לכולם, כי עליו כתב הרמב"ם "שלִיבּוֹ הוא לב כל קהל ישראל"⁴. ועל-ידי קריאתו של המלך, הרי זה נחשב כאילו כולם קראו והגו בדברי התורה, "למען ישמעו ולמען ילמדו, וְיָרְאוּ את ה' א-לֹהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

1. דברים, פרק ל”א, פסוקים ט’- י’. ↩

2. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ”א, עמוד א’. ברמב”ם, משנה תורה, ספר קורבנות, הלכות חגיגה, פרק ג’. ↩

3. פרק ל”א, פסוק י”ב. ↩

4. משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק ג’, הלכה ו’. ↩