מנחה אחת, שלוש שמות
בפרשתנו מדובר על 'מנחת חביתין', הנקראת כך משום שטרם הקרבתה היא מטוגנת על מחבת1. מי מקריב 'מנחה' זו, ומתי?
מפרשי התורה2 מלמדים, כי מדובר למעשה בשני סוגי 'מנחות', המובאות בזמנים שונים ובידי אנשים שונים.
הסוג הראשון, הוא 'מנחת כהן משיח'. שם זה מבטא את הקרבתה לראשונה ביום הראשון מ'שבעת ימי המילואים' שקדמו לחנוכת המזבח, כאשר התקיימה משיחת אהרן ובניו לכוהנים. מאז, הכהן הגדול נושא באחריות להקרבת 'מנחה' זו מִדי יום, בשחר ובין הערביים.
'מנחת חביתין' היא גם 'מנחת חינוך'. ושם זה מבטא את הקרבתה של 'מנחה' זו כחלק מהליך חניכה של כהן חדש לעבודה בבית-המקדש.
במבט ראשון, פשט הפסוקים מעורר קושי:
מצד אחד, על 'מנחה' זו נאמר "ביום הִמָּשַׁח אותו", ומשמע שמדובר בקורבן אחד, המוקרב ביום המשיחה בלבד. ומצד שני, נאמר בו "מנחה תמיד"3. כלומר, קורבן קבוע. ואילו בפסוק שלפנינו, נאמר: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חוק עולם"!
סתירה זו, לכאורה, בין זמני המקריבים וזהותם, מביאה את פרשני התורה למסקנה, שמדובר בשתי 'מנחות' שונות. אחת המובאת כל יום ויום, והשנייה המוקרבת בעבודה הראשונה של כל כהן.
יחיד או רבים
את הקושי במילים "ביום הִמָּשַׁח אותו", אנו פוגשים בנסיבות דומות בפרשת "נשא". בסיום 'ימי המילואים' הנזכרים, הקריבו נשיאי שנים-עשר השבטים, את קורבנותיהם בזה אחר זה, בשנים-עשר ימים רצופים. את התיאור המפורט על קורבנות אלה, חותמת התורה במילים: "זאת חנוכת המזבח, ביום הִמָּשַׁח אותו"4.
והקושי באותן המילים, חוזר ומתעורר:
מדוע התורה משתמשת בביטוי "ביום הִמָּשַׁח אותו" בהקשר לחנוכת המשכן? הרי לכאורה הביטוי מגביל את חנוכת המשכן ליום הראשון בלבד, בעוד שלמעשה החנוכה נמשכה לא פחות משנים-עשר ימים?!
יום ואור חדש
אך כאשר נלמד את הפסוק במשמעותו הפנימית, נבין מדוע בחרה התורה - בשני המקרים - להשתמש בלשון "ביום הִמָּשַׁח אותו", ולא למשל במילים "מיום הִמָּשַׁח אותו":
'יום' מייצג אור וגילוי. בשונה מהלילה, שהוא מצב של חושך והסתרה, ה'יום' הוא מצב של הארה גלויה. גם אהרן הכהן שהקריב קורבנות על בסיס קבוע, וגם הנשיאים שהקריבו את קורבנותיהם בפעם הראשונה, המשיכו מלמעלה והביאו לידי גילוי אור אלוקי נעלה שהוא בבחינת 'יום'. על כך אומרת התורה: "ביום הִמָּשַׁח אותו". הקורבנות המיוחדים באותו יום ראשוני וחד-פעמי בשני המקרים - ממשיכים לעולם מאז, ובכל יום, אור אלוקי חדש ועוצמתי5, האור הנעלה של יום 'משיחת אהרן ובניו' ושל יום 'חנוכת המזבח'.
אם נשכיל להבין שכל יום בחיינו הוא יום מיוחד, הזוכה להארה אלוקית ייחודית - ננצל כראוי כל יום ויום, ונחוש תמיד צורך להוסיף עוד ועוד באור התורה והמצוות.
לפני הטיגון יש לאפות מעט את המנחה (ראה משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקורבנות, פרק י"ג, הלכה ג'). ↩
רש"י בפירושו לויקרא, פרק ו', פסוק י"ג. מלבי"ם, "התורה והמצווה", ויקרא, פרק ו', פסוק י"ג, סימן ל"ט. וראה ברשב"ם שם. ↩
ויקרא, פרק ו', פסוק י"ג. ↩
במדבר, פרק ז', פסוק פ"ד. ↩
'ליקוטי תורה', פרשת צו, דף ח', ב'. ↩