מנחת חינוך
פרשת "צו" מהווה המשך לפרשה הקודמת, פרשת "ויקרא", בה דובר על הקורבנות שיביאו בני ישראל אל המשכן החדש שזה-עתה הוקם. עבודת קודש, שביצועה בפועל מוטל על אהרן ובניו, הכוהנים משרתי הקודש.
פרשת "צו" מפרטת גם את דיני הקורבנות אותם אהרן ובניו עצמם צריכים להביא ולהעלותם על גבי המזבח, וגם את דיני המנחות שהכוהנים חייבים להקריב. כל כוהן חדש הנכנס לעבודתו, מביא מנחה הקרויה 'מנחת חינוך', והכהן הגדול מביא מנחה בכל יום.
חלקה השני של הפרשה, מתאר את 'ימי המילואים' של הכוהנים. מדובר על שבעה ימים לפני חנוכת המשכן בראש-חודש ניסן, בהם הכוהנים התאמנו והתרגלו בעבודתם, ועליהם נצטווה משה בפרשת "תצוה" שבספר "שמות"1.
המתכפר מכפר
תורת החסידות שואפת להבין את המימד הפנימי שמאחורי פשט הכתובים, ומעניקה לעבודת הקורבנות משמעות מיוחדת.
לפי החסידות, המילה 'קורבן' היא מלשון קירוב והתקרבות2. כאשר יהודי חוטא, הוא מתרחק מהקדוש-ברוך-הוא. ולכן עליו להביא קורבן כדי לכפר על מעשיו, להתקרב ולהתחבר מחדש. ואילו הקרבת הקורבן מסורה לכוהנים.
ונשאלת השאלה:
מאחר שלכהן יש חלק משמעותי בתהליך הכפרה וההתקרבות, וכלשון הכתוב3 ביחס לכוהנים: "אשר כֻּפַּר בהם" - הוא מן הסתם כבר קרוב לבורא העולם. ומסיבה זו, מקום עבודתו הוא בית ה'. ואם כן, מה פשר המִצְוָה שהכהן עצמו צריך להביא קורבן, הרי הוא כבר קרוב לקדוש-ברוך-הוא?4
דרך אינסופית
ההסבר לכך הוא, שעבודת ה' של הכוהנים היא עניין יחסי.
כלומר: לכל יהודי יש את העבודה הרוחנית הייחודית לו.
ואכן ביחס לעַם ישראל, הכוהנים מהווים דוגמה ומופת לתיקון, מקור לכפרה, וחלק משמעותי בתהליך ההתקרבות אל הקדוש-ברוך-הוא. ואולם, ביחס לדרגות רוחניות גבוהות יותר, גם הכוהנים עצמם, למרות תפקידם בבית-המקדש וקִרבתם התמידית לה', זקוקים להתעלות, לכפרה ולהתקדמות מתמדת. ומאחר שהקדוש-ברוך-הוא בעצמו הוא אינסופי, להתעלות הרוחנית אין גבולות.
בעיקרון זה, יש מסר חשוב לכולנו. גם כאשר אנו מוצאים את עצמנו בעמדה של 'משפיע' ומסייעים לאחרים, שהם פחות ידענים או בקיאים מאיתנו בענייני תורה ומצוות, עלינו לזכור כי כל עוד נשאף כל העת להתקרב יותר לבורא, ולהוסיף ולהתעלות בעצמנו, נוכל לקרב אנשים בצורה אמיתית ועמוקה יותר למקור האור - ה' יתברך.