השבח והברכה
על מעלתו של אברהם אבינו כשהגיע לזִקנה, אומרת התורה כי היה "בא בימים", וזכה לברכת הקדוש-ברוך-הוא "בכל". ויש להבין: מהי משמעותו של השבח להיות "בא בימים", מהו טיבה של הברכה "בכל", ומה הקשר בין שני המושגים?
על פי תורת החסידות, מדובר בנושאים מהותיים בתהליך ירידת הנשמה האלוקית הקדושה למטה - ושובה, בבוא העת, לעולם האמת.
"הנשמה יורדת לתוך הגוף, וצועקת וַי, וי; ירידה זו צורך עלייה" - ניגון חסידי מפורסם זה משקף את העיסוק הרווח בכתבי החסידות בשאלה לשם מה ירדה הנשמה לעולם. הרי קודם שנשלחה למטה, אל עולמנו התחתון, הנשמה שהתה סמוך למקורה, והפיקה אושר אינסופי מקירבה אלוקית ברמה גבוהה ביותר. ואילו בירידתה היא נדרשת להתלבש בגוף גשמי מוגבל, העסוק בדברים נחותים ומגושמים. זעקת הנשמה מבטאת את הכאב שכרוך בשינוי התהומי הזה, והמענה לזעקה הוא שהירידה היא זמנית בלבד, והמטרה היא, שבסיום השליחות הנשמה תחזור לעולם האמת, ותעלה לדרגה גבוהה ונעלית יותר מזו שבה הייתה לפני הירידה.
במשנה1 אנו מוצאים מסר שונה, ואולי אף סותר: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא". כלומר, שעה של עיסוק ברוחניות בעולם הזה הגשמי, עדיפה על כל חיי העולם הבא.
נשאלת, אפוא, השאלה: אם המטרה של מסע הנשמה לעולם הזה היא כדי שבסופו של דבר תגיע אל העולם הבא, איך ייתכן ששעה בעולם הזה הגשמי נחשבת יותר מכל חיי הנשמה בעולם הבא?
דווקא כאן
פנימיות התורה מלמדת ששורש הגשמיות נעלה יותר משורש הרוחניות, והגשמיות נובעת ממקור קדום ועליון יותר בקדושה האלוקית. הדבר מובן לפי הכלל2 - "כל הגבוה ביותר, נופל למטה ביותר". הדבר נמשל3 לחומה שכאשר היא מתמוטטת, האבנים שהיו ממוקמות בראש החומה, ייפלו רחוק יותר מהאבנים שהיו בחלקים פחות גבוהים בחומה.
כך, דווקא האורות הגבוהים ביותר, התלבשו בתוך מציאות העולם הזה הגשמי. כאשר הנשמה יורדת לעולם הזה, ועוסקת כאן בלימוד התורה וקיום המצוות, היא מעלה את האורות הרוחניים העליונים שבגשמיות לשורשם. בתהליך זה הנשמה גם 'עוטפת' את עצמה ב'לבושים' רוחניים נעלים ביותר. ה'לבושים' הללו מאפשרים לה, בשובה לעולם האמת, להשיג אורות אלוקיים וליהנות מזיו השכינה. מכאן החשיבות העצומה של 'שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה', כשעה המנוצלת לעיסוק בהלבשת הגשמיות ברוחניות.
ניצול מירבי של כל רגע
מעתה מובנת משמעות האמירה שאברהם אבינו היה "בא בימים". כלומר, נשמתו של אברהם 'התעטפה' במירב הלבושים שיכלה להשיג בעולם הזה. בכל יום הנשמה יכולה לזכות בלבוש חדש הנשפע מהאור הרוחני המיוחד רק לאותו יום, ואברהם ניצל כראוי כל יום. לכן אברהם זכה להתברך "בכל", כי הוא התבטל לה' בביטול מוחלט, וניצל כל הזדמנות לבצע את רצונו.
הדבר מלמד כיצד דווקא כאן, בעולם הגשמי והנחות ביותר, חשוב לנצל כל יום וכל רגע לקיום הרצון העליון, דבר שירומם גם אותנו וגם את העולם כולו.