איך מקדשים את השם?
החלק הפותח את פרשתנו מתמקד בכוהנים. במסגרת תפקידם כמשרתים בקודש, הם נדרשים להיזהר שלא להיטמא. הכהן הגדול, בגלל תפקידו ומעמדו המיוחד, נדרש להקפדה גדולה יותר בתחום זה של שמירה על הטהרה והימנעות מטומאה.
בהמשך, מדובר על איסור הבאת קורבן שנפל בו מום1, והתורה מסכמת את הנושא באזהרה שלא לחלל את שם ה', אלא לקדש את שמו של הבורא שהוציא את עם ישראל מעבדותם במצרים.
מפרשי התורה2 תמהים:
איך בכלל מעשה של אדם, יכול לגרום חילול של שם ה'? ובנוסף, מה הקשר בין חילול וקידוש שם ה', לפרשה שעוסקת בדיני הקרבת הקורבנות?
מלחמה תמידית
לצד חלק ה'נגלה' שבתורה העוסק בהבנת עומק פשט הכתובים בשלל דרכים, תורת החסידות חושפת רבדים פנימיים במשמעות הדברים.
בספר התניא, האדמו"ר הזקן מרחיב על כך שבכל אחד ואחת מבני ישראל שוכנות שתי נפשות המנהלות ביניהן מאבק בלתי פוסק. 'הנפש הבהמית' איתה נולדנו, משקיעה את כל כובד משקלה כדי שהאדם יימשך אחר תענוגות גשמיים וענייני העולם הזה.
'הנפש האלוקית' שבקרבנו, הנקראת גם "הנפש השנית"3 משום שהיא נכנסת לתוקפה כאשר אנו מגיעים לגיל מצוות4 - שואפת שכל חיינו נמלא את רצון ה', והיא מושכת את האדם לענייני קדושה ורוחניות.
להצית את הניצוץ
מצבהּ של ה'נפש האלוקית' שבנו, תלוי במידת ההשקעה והטיפוח שאנו מעניקים לה. ישנם יהודים שנפשם האלוקית בוערת כרשפי-אש באהבה לה' בצורה עוצמתית. ויש כאלו שהניצוץ האלוקי שבנפשם הוא בבחינת 'גחלים עוממות' - מכוסה ונעלם.
בזמן שבית-המקדש עמד על תילו בירושלים, הקרבת הקורבנות הייתה ביטוי של רצונו של היהודי להתקרב לבוראו. כיום, עבודת התפילה משמשת תחליף למעשה הקורבנות, כמו שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו"5. וכאשר יהודי מתבונן בגדולת הבורא בעת התפילה, הוא יכול להצית מחדש את אש אהבתו לבורא, ולהפוך אותה ללהבה גדולה שתסחף אותו להוסיף עוד ועוד בתורה ובמצוות בחיוּת ובהתלהבות.
וכשם שבזמן בית-המקדש עבודת הקורבנות שיקפה את האהבה הטהורה לה' יתברך, לחיבור הניצוץ הפנימי שבלב היהודי ל"ונקדשתי בתוך בני ישראל", כך גם כיום, עבודת התפילה מחברת את היהודי לבוראו - ומקדשת שם שמים.