למה ניתנה ברכת החיים לראובן?
את שבט ראובן, בירך משה רבנו במילים: "יחי ראובן ואַל ימוֹת, ויהי מְתיו מספר"1.
ונשאלת השאלה:
מהי המשמעות של ברכה זו, הנראית חסרת כל ייחודיות וללא קשר מיוחד לשבט המתברך בה? לכאורה, ברכה לחיים היא ברכה שמתאימה לכל אחד, ומדוע דווקא ראובן נצרך לברכה זו שניתנה דווקא לו?
וכך פירש רש"י: "יחי ראובן - בעולם הזה", "ואַל ימוֹת - בעולם הבא, שלא יִזָכֵר לו מעשה בלהה". כמסופר בספר 'בראשית'2, ראובן בלבל את יצועי אביו, ומשום כך משה מתפלל עליו ומברך אותו במיוחד, שהחטא יימחל לו והוא יזכה לחיי העולם-הבא.
ואולם ההסבר של רש"י תמוה: חטאו של ראובן היה לפני זמן רב, והוא נפטר כבר לפני כ-250 שנה. אם כן, מה הצורך בברכה הזו לראובן דווקא עכשיו?
ברכות יעקב וברכות משה
מעמד דומה למעמד שבפרשתנו, התרחש בפרשת ויחי, כאשר יעקב אבינו בירך את כל אחד מהשבטים לפני מותו. התבוננות בשני האירועים, מעלה קושי גדול: הרי הן ברכות יעקב והן ברכות משה, ניתנו מרועה אחד, הקדוש-ברוך-הוא. אם כן, כיצד יש שוני רב, ואפילו סתירות, בין הברכות. יעקב מוכיח את ראובן ואומר לו: " פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר"3, ואילו משה מברך אותו: "יחי ראובן". יעקב מוכיח את לוי: "שמעון ולוי אחים, כְּלֵי חמס מְכֵרֹתֵיהֶם"4, ואילו משה מהלל ומשבח אותו.
מה עומד מאחורי השוני בין ברכותיו של יעקב לברכותיו של משה?
יחיו המשפחות ואל ימותו הלוחמים
ההסבר הוא, שברכותיו של יעקב נאמרו לשבטים בעודם בחיים. יעקב דיבר על טבעם של השבטים, פעולתם ותכונותיהם. בברכותיו, יעקב הזכיר את הדברים שבהכרח יעברו גם לזרעו של כל שבט ושבט, בעקבות התכונות של אבותיהם.
משה עומד לברך את השבטים כמעט 250 שנה אחרי ברכותיו של יעקב. משה איננו עומד בפני שנים-עשר אנשים, אלא בפני קהל עצום ורב, צאצאיהם של שנים-עשר בני יעקב. ברכותיו של משה, מתייחסות לנחלות שעתידים לנחול שבטי ישראל, ולכבודם ומעלתם כעת, כשבטים הַמּוֹנִים עָם רב.
והסיבה שברכת החיים ניתנה דווקא לראובן, היא מפני שהוא עתיד לצאת, יחד עם שבט גד, בראש הלוחמים לכיבוש הארץ - "ואנחנו נֵחָלֵץ חֻשִׁים לפני בנֵי ישראל"5. בני ראובן צפויים לעמוד בסכנה גדולה, כמי שיוצאים בראש הצבא כנגד יושבי הארץ הכנענים. מה גם שנשיהם וטפם יישארו בעבר הירדן ללא הגנה.
לכך בירך משה את ראובן: "יחי ראובן ואַל ימוֹת". יחיו הנשים והטף שנותרו בעבר הירדן, ולא ימותו חלוצי הצבא היוצאים למלחמה.

