אכילה בטהרה בלבד
בפרשתנו, האלוקים מוסר למשה רבינו שורת הנחיות לגבי הקורבנות העולים על המזבח. ההנחיות עוסקות בסוגים שונים של קורבנות ובהלכות שונות, החל מ'קורבן עולה' ועד איסורי אכילת חֵלֶב ודם.
לגבי 'קורבן השלמים' נאמר, שהכהן והאדם המביא את הקורבן, יניפו יחדיו את חלקיו הפנימיים אחרי שחיטתו. את החלבים מקריבים על המזבח, ואת החזה והשוק הימנית מעניקים לכהן, ואילו את היתר, יאכל בעל הקורבן בטהרה. בסיום העניין, מדגישה התורה כי דינו של קורבן שנטמא, אפילו אם מדובר בחלק קטן ממנו1, הוא שריפה באש - והבשר הטמא אסור באכילה בתכלית האיסור.
ואכן, מוני המצוות2 מונים את האיסור שלא לאכול בשר-קודשים שנטמא, ומחברים בין איסור זה לאיסור על אדם טמא לאכול בשר טהור.
אוי לשכנו
בהקשר לכך, ישנו סיפור חסידי מרתק ומאלף.
ומעשה שאירע כך היה3: בעיירה אחת, גרו יהודים חסידיים, וגם כאלה שהתנגדו לדרכי החסידות. יום אחד, שמו לב תושבי העיירה כי אחד מהם, אברך צעיר ממשפחה טובה, החל להתרועע בחברת אנשים מפוקפקים שסרו מדרך הישר, והחל אף הוא להתרחק משמירת התורה והמצוות.
אנשי העיירה פנו לאדמו"ר הזקן, בעל התניא, וביקשו את עזרתו בנושא. בעל התניא קרא לאברך, ודיבר עימו על הסכנה שבהתחברות עם אותם פוחזים, העלולים להשפיע עליו לרעה.
חייך האברך ואמר, שעליו לא משפיעים כל-כך בקלות. והראיה - "הנה אני מתחבר שנים רבות עם החסידים שלך, ואף-על-פי-כן לא נעשיתי חסיד".
"אין הדברים דומים", אמר לו האדמו"ר הזקן, והביא הוכחה מפסוק זה - "בטומאה נאמר: 'והבשר אשר יגע בכל טמא, לא ייאכל'. כלומר, דבר טמא מטמא בנגיעה בלבד. ואילו בקדושה, כאשר חולין מתחברים לתרומה או קודשים קלים מתחברים לקודשי-קודשים, הנגיעה בלבד לא משפיעה עליהם, ואינם הופכים לקדושה אלא משעה שהקדושה נבלעת בהם - "עד שייבלע בבשרה"4.
והוסיף הרבי: "ובמיוחד אצלך, מסתבר שנהפוך הוא. בקדושה אין לך אלא נגיעה בלבד, ואילו את הטומאה אתה בולע בשקיקה"…
מאמץ תמידי
את המשך הסיפור איננו יודעים, אך המסר ברור לכל אחד ואחת מאיתנו. אין קיצורי דרך. המסע להתעלות רוחנית הוא ארוך ולא קל, ומצריך מאמץ תמידי.
לכן, נוודא לנהוג כהוראת המשנה במסכת אבות5 להתרחק מאנשים בעלי השפעה שלילית, ולהשתדל להיות בחברה טובה.