מבול אישי
בפרשתנו מופיע סיפורו של דור המבול. בני הדור השחיתו את דרכם במעשים נלוזים ומרושעים, תרבות השקר והגזל הפכה לנורמה, והקדוש-ברוך-הוא החליט להשמיד את העולם באמצעות מבול.
הקדוש-ברוך-הוא הורה לנח לבנות תיבה, באמצעותה הוא ובני ביתו יינצלו מהמבול - כשאיתם גם נציגוּת מכל בעלי החיים.
תורת החסידות מצביעה על קשר ייחודי בין המבול שמחה את היקום בשטף אדיר של מים, לפסוק בשיר השירים1: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו".
כל אדם הוא 'עולם קטן' הניצב בפני איום הנשקף מ"מים רבים", שהם טרדות הפרנסה והקיום היום-יומי, השוטפות את מוחו וליבו תמיד, ומפריעות לו לעבוד את ה' כראוי.
קושי יקר
אדם שטרדות הפרנסה מכבידות עליו, עלול לחשוב שאילו רק היה 'יושב אוהל', יהודי שעיקר עיסוקו בתורה והוא מופרש מענייני העולם הזה, היה יכול לעסוק בתורה בעיון ולהתפלל בכוונה, ורק משום שהוא 'בעל עסק', אינו יכול להתפנות לכך, הן מבחינה נפשית והן מבחינה מעשית, ולשקוע כראוי בלימוד תורה או בתפילה בכוונה.
על כך אומר הפסוק, שגם "מים רבים" ששוטפים ומציפים את האדם בטרדות העולם הזה, לא מסוגלים לעמעם את אהבת ה' שבוערת בלב כל יהודי, החזקה יותר מכל מבול. יתר על כן, דווקא ה"מים רבים" של טרדות הפרנסה והמגע הישיר עם ענייני העולם, הם שגורמים לאהבת ה' לבעור בתשוקה גדולה יותר, ומעוררים רצון חזק יותר לשקוע בלימוד התורה ובתפילה בכוונה.
הגנה מושלמת
לכן, המחשבה של 'בעלי עסק' שיכולתם להתפלל בדבֵיקות ובכוונה מוגבלת יותר, היא טעות. אדרבה, כאשר 'בעל עסק' מתפלל, למרות הטרדות שלו, יש בכך יתרון מיוחד.
בנוסף לכך, מוסבר בתורת החסידות כי השורש הרוחני העליון של הגשמיות, נעלה מזה של הרוחניות. ודווקא משום כך, הדברים הגשמיים יורדים למטה יותר, כנבראים חומריים נחותים. וזאת, כי האור האלוקי הטמון בדברים הגשמיים נעלה ביותר, והעולם הנחות אינו מסוגל להכיל אותו. לכן הוא יורד לעולם כשהוא מצומצם ונסתר.
מכאן נובעות התשוקה לענייני אלוקות והעוצמה המיוחדת, להן זוכים 'בעלי עסק' דווקא מתוך ההתעסקות עם ענייני וטרדות הפרנסה. כוח זה אינו קיים אצל 'יושבי אוהל' המייצגים פרישות ואינם באים במגע עם הגשמיות, כך שאינם זוכים לגלות את האור הנעלה הטמון בגשמיות.
עלינו לנצל את אותה תשוקה מיוחדת לענייני אלוקות, הבאה דווקא מהעיסוק בגשמיות, וכך, במקום ללכת לאיבוד במבול של טרדות הפרנסה, נמצא את ה'תיבות' הפרטיות שלנו, 'תיבות' במובן של מילים ואותיות התורה והתפילה, המספקות לנו מחסה והגנה מושלמת מפני כל שטף של 'מים רבים'.
פרק ח', פסוק ז'. ↩