הקשת והברית
סימן נתן הקדוש-ברוך-הוא לנח, שישמש אות להבטחתו שלא יביא עוד מבול על הארץ - הקשת. על סימן זה אומר ה'1: "את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ". וממשיך ואומר2: "והיה בְּעַנְנִי ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן". ושוב מוסיף ה' ואומר: "והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכור ברית עולם".
בפשטות נראה שישנה חזרה על אותו דבר, שלוש פעמים בזו אחר זו. ועלינו לעיין ולדייק בפסוקים, כדי להבין מה נוסף ומה התחדש בכל אחד משלושתם.
עוד יש להבין, מהו פירוש המילים: "והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכור ברית עולם". האם הקדוש-ברוך-הוא זקוק לקשת כדי לזכור את הברית, חלילה? הרי ברור שהקדוש-ברוך-הוא זוכר הכל. ואם כן, מהי משמעותה של התזכורת בה מדובר כאן?
הקשת קיימת גם כשאינה נראית
עצם קיומה של הקשת היה מאז ומעולם, גם לפני המבול, כנאמר ב'פרקי אבות'3 שהקשת היא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. אולם, הקשת הייתה יכולה להופיע במים על הארץ, אך לא בעננים, וזאת משום שעד המבול העננים היו עבים מדי, ולא אפשרו לקרני השמש היוצרים את מראה הקשת לחדור דרכם4.
זהו פירוש דבריו של הקדוש-ברוך-הוא בפסוק הראשון "את קשתי נתתי בענן": הקשת שעד המבול הייתה יכולה להופיע רק בארץ, תוכל להופיע כעת גם בענן. שכן, העננים שאחר המבול כבר אינם עבים כל כך, וכעת יכולות קרני השמש לחדור ולהשתקף דרכם.
הפסוק השני בא ללמדנו, שלא נטעה לחשוב כי הקשת קיימת רק כאשר אנו רואים אותה. האמת היא שהקשת קיימת בעננים תמיד, אלא שלא כל הזמן אנחנו מסוגלים לראות אותה, ואנחנו רואים את הקשת בעינינו רק כאשר נוצרים עננים נמוכים יותר, הקרובים לארץ. זהו שאומר הכתוב: כאשר "בענני ענן על הארץ", או אז "ונראתה הקשת בענן".
חסדי ה' ורחמיו
בפסוק השלישי אודות הקשת, אומר ה' לבני האדם: גם כאשר אתם אינכם רואים את הקשת, אני כן רואה אותה, שהרי היא קיימת תמיד, וכך זוכר אני את בריתי.
הכוונה איננה, חלילה, שרק על ידי ראיית הקשת ה' זוכר את הבטחתו. השימוש בביטוי "ראייה" בהקשר זה כאן הוא מושאל מלשון בני אדם, וה' אומר לנו: לְפָנַי הקשת קיימת תמיד, וכך גם הברית שכרַתי עם בני האדם. וכאשר בני האדם חוטאים ומצבם חמור עד כדי כך שלפי מידת הדין מגיע להם ולעולם כולו מבול שיכַלה אותם - "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם". הקשת תשמש אות לכך, שלמרות הכל, ה' יראה ויביט על העולם במבט מרחם, ולפנים משורת הדין לא יביא עליהם מבול וכליה.
הדבר מלמד על מידת חסדו העצומה ואהבתו הגדולה של ה' לבריותיו. גם אם הללו יחטאו בצורה קשה ביותר, ומן הדין שיבואו עליהם רעות וייסורים ואפילו גזר-דין של השמדה חלילה, ה' כובש את כעסו, מגלה את רחמיו ומשנה את הדין לטובה.

