שלושה ציוויים, שלושה קשיים
לאחר פתיחת הפרשה בנושא מינוי השופטים, באות שלוש מצוות לא-תעשה מיוחדות הקשורות בהקרבת הקורבנות. האיסור הראשון הוא שלא לנטוע אשרה לצד מזבח ה' - "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ". האיסור השני הוא: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ"1, והאיסור השלישי והאחרון הוא שלא להקריב בעלי-מום על גבי המזבח - "לֹא תִזְבַּח לַה' א-ֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, כֹּל דָּבָר רָע"2.
עיון בשלושת הציוויים הללו, מעלה שורה של קשיים: על האיסור להקים מצבה - יש לתמוה, הרי יעקב אבינו בעצמו הקים מצבה, ככתוב: " וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה"3. אם כן, כיצד אפשר לומר על מצבה "אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ"?! ובאשר לאיסור להקריב בעלי-מום על גבי המזבח, לכאורה הציווי כבר מופיע בצורה מפורטת בפרשת 'אמור'4!?
ועוד שאלה, שהיא אולי המתבקשת ביותר: מה לדיני קורבנות אצל דיני דיינים? פרשת 'ראה' עסקה בדינים הקשורים לבית-הבחירה, ואילו פרשתנו עוסקת בדיני הנהגת האומה, ולפי זה לכאורה דיני הקורבנות שבאים בבית-המקדש היו צריכים להופיע בפרשת 'ראה', ומדוע נקבעו כאן?
לשון 'שׂימה' ולשון 'הקמה'
ההסבר הוא, שיש הבדל בין המצבה שעשה יעקב אבינו, למצבה שבה מדובר כאן. כאשר יעקב אבינו הקים את המצבה, היא נועדה לזיכרון ולעדוּת. לכן נאמרה בה לשון 'שימה' - "אשר שמתי מצבה". בפרשתנו, לעומת זאת, מדובר על מצבה לצורך הקרבת קורבנות. על בניית מצבה כזו, נאמר לשון 'הקמה' - "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה", וזו המצבה אשר שנא ה', כי אין עבודה זרה בעולם שלא יעשו לה מצבה5.
ולגבי השאלה השנייה - איסור הקרבת בעלי-מום על המזבח, אכן נלמד כבר בפרשת 'אמור', אך שם פורטו מקרים שונים וסוגים שונים ומשונים של מומים, ויש מקום להסיק שבעלי-מומים אחרים כן ראויים לקורבנות על המזבח. לכן מדגיש משה בפרשתנו: "אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, כֹּל דָּבָר רָע" - כל מום מכל סוג, פוסל את הבהמה מלהיות קורבן על גבי המזבח.
כשהשופט דומה לאבן
ובאשר לקשר שבין האיסורים הללו לנושא הדיינים על דרך הרמז, בפסוקים הקודמים, דנה התורה בפרמטרים על-פיהם יש למנות את הדיינים על-מנת לוודא שישפטו "משפט צדק". והאיסורים הללו רומזים אֵילוּ דיינים עלינו להיזהר מלמַנות. "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ" - אל תלך לערכאות של גויים, אפילו אם הם דנים אותך בדיני ישראל, כי ההולך לערכאות של גויים הוא כנוטע אשרה לפני מזבח ה'. "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ" - אל תמנה הדיוט ועם-הארץ לשופט, שלא תהיה כמעמיד בבית-הדין אבן דוממת שאין בה שכל ודעת. "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, כֹּל דָּבָר רָע" - גם אם הדיין הוא מישראל ויש בו דעת, אם יש בו מום של מידות רעות וכל דבר רע, אל תמנה אותו לדיין.
ונמצא, שיש במילה 'מצבה' שלושה פירושים. אצל יעקב, שם מדובר בעדוּת. בקורבנות, הכוונה היא לעבודה זרה. ולגבי הדיינים, מילה זו מורה על אי-הבנה ומחשבה.