תהליך יצירה ייחודי
הצמחים ובעלי החיים יצאו מן האדמה ומן המים כשהם שלמים, כך שגופם ורוח החיים או יכולת הצמיחה שלהם נוצרו יחד, כיחידה אחת. יצירת האדם, לעומת זאת, הייתה אחרת. הקדוש-ברוך-הוא יצר בשלב ראשון את גוף האדם, ככתוב: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". רק בשלב השני, נפח בו הקדוש-ברוך-הוא "נשמת חיים" והאדם הפך "לנפש חיה".
גם בתיאור יצירת האדם בתלמוד1 מודגש שיצירת האדם הייתה בתהליך המתחלק בין בריאת הגוף לנתינת הנשמה: "שעה ראשונה הוצבר עפרו… שנייה נעשה גולם", ורק אחר כך "נזרקה בו נשמה".
נשאלת השאלה: מדוע דווקא בבריאת האדם, היה צורך לברוא גוף ולאחר מכן להפיח בו נשמה, בשונה משאר הברואים שנבראו מלכתחילה כשנפשם וגופם מאוחדים?
ארבעה סוגים
הבריאה שברא הקדוש-ברוך-הוא נחלקת לארבעה סוגים כלליים, זה למעלה מזה: דומם, צומח, חי ומדבר.
הדומם הוא חסר חיים לחלוטין. לכן הוא הנחות מבין ארבעת הסוגים. מעליו נמצא הצומח, יצור שיש לו גם את האפשרות לצמוח ולגדול. מעל הצומח נמצאים בעלי החיים, שמלבד גופם, יש בהם נפש הכוללת את היכולת לגדול ולהתפתח וכן רצונות ותשוקות.
למרות שהצומח והחי הם שני סוגים שונים מאוד, המרחק ביניהם הוא יחסי. לחי אמנם יש יתרונות על הצומח, אבל גם החי, הוא בסופו של דבר, גוף חסר נפש שכלית וחסר יכולת לחשוב.
בירור הניצוצות
סוג המדבר, האדם, נעלה לאין שיעור משאר הסוגים. האדם הוא תכלית הבריאה, ובמילוי תפקידו - זיכוך הדברים הגשמיים תוך שימוש בהם לענייני תורה ומצוות, נשלמת הכוונה העליונה של הבריאה. לכן נשמתו של האדם נמצאת בגוף שנוצר תחילה כדומם. בכך ניתנה לאדם היכולת לזכך גם את הדומם הנחות, כמו גם את הצומח והחי. זיכוך זה נקרא בתורת הסוד 'בירור ניצוצות'. ועל פי הקבלה, הניצוצות הנעלים ביותר נמצאים בנבראים הנחותים ביותר.
זו הסיבה לכך שנפש האדם ניתנה בגוף שהיה תחילה דומם חסר-חיים לחלוטין, כדי לתת לאדם את הכוח לזכך את הגוף ולברר גם ניצוצות שנמצאים בדברים הנחותים ביותר.
בכל אחד ואחת מאיתנו, בני ובנות ישראל, טמון ניצוץ מנשמתו של אדם הראשון, כפי שנרמז בדברי חז"ל "אתם קרויים אדם"2.
יהי רצון, שנהיה מודעים לכוחות הגדולים שיש לנו, ונחיה בתחושה שהשלמת התוכנית האלוקית לזכך את העולם, תלויה במעשינו, בלימוד התורה ובקיום המצוות. כך נשלים את המשימה של זיכוך ועידון העולם ובירור הניצוצות, ונקרב את בוא הגאולה האמיתית והשלימה.