לאורם של גדולי ישראל

המצווה הראשונה

המצווה הראשונה בה נצטוו בני ישראל, עוד לפני יציאת מצרים ומתן תורה, היא מצוות קידוש החודש1. כיום, ראשי החדשים קבועים מראש בלוחות השנים, אולם המצווה המקורית היא לקדש כל חודש מחדש על-פי ראיית ה'מולד'. עם קבלת עדות ראיה על מולד הלבנה, מודיעים חכמי בית-הדין כי החל חודש חדש, והיום הראשון לחודש החדש הוא 'ראש חודש'.

על אף העובדה שזו המצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל בתורה, בחרו מוני המצוות, כדוגמת הרמב"ם, לשנות את הסדר, והם מונים כמצווה ראשונה – "לידע שיש שם אלו-ה, שנאמר 'אנכי ה' אלקיך'"2. הרמב"ם גם מכנה מצוה זו כ"יסוד היסודות ועמוד החכמות"3.

הנחת היסוד: אמונה

הסיבה לשינוי היא ברורה. לפני שמפרטים את הציוויים שהיהודי צריך לקיים, ישנה הנחת יסוד המוכרחת כהקדמה לכך. הנחת יסוד זו, היא האמונה במציאותו של ה'. רק אחרי האמונה והידיעה שיש אדון לעולם, אפשר להמשיך ולפרט את מצוותיו4.

אולם, לאור זאת מתעוררת תמיהה על הסדר שבו בחרה התורה. מדוע אכן מצוות 'קידוש החודש' היא המצווה הראשונה בתורה, ואילו "אנכי ה' אלוקיך" נאמרה אחריה?

לכן מסתבר שמצוות 'קידוש החודש' טומנת בחובה מסר מרכזי, המשמעותי לכל התורה ומצוותיה.

מצוה שנתונה לחכמים

מצוות 'קידוש החודש' נמסרה למשה רבינו כאמירה כללית, ואילו 'קידוש החודש' וקביעת ראש-חודש בכל חודש מחדש, ניתנה להחלטת חכמי בית-הדין בכל דור ודור. כלומר, בשונה ממצוות אחרות, בהן הבהירה התורה מראש את כל פרטיהן, מצוות 'קידוש החודש' מסתמכת בעיקרה על הבנתם של חכמי ישראל5.

לכן בחרה התורה במצווה זו כמצווה הראשונה. בכך באה התורה ללמדנו מסר חשוב ומרכזי בחיי היהודי. על-מנת להבין את התורה נכון ולכוון כראוי אל רצון ה', אין לסמוך על הבנתנו האישית בדברי התורה. מוכרחים ללמוד מחכמי הדור, וללכת לאורם.