האמנם הוכחה לאמת או שקר?
בפרשתנו אנו לומדים אודות נביא-שקר. "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא"1. אדם שיקום ויאמר בשם ה' דבר אשר לא נצטווה - דינו מוות.
וכיצד נדע מי הוא נביא-שקר ומי דובר-אמת? עונה התורה: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא". מי שיאמר דבר-מה בשם ה', והדבר לא יתקיים - הוא נביא-שקר, ואם יתאמתו דבריו - הרי הוא נביא-אמת.
ונשאלת השאלה:
כידוע, בכל רגע ורגע, אדם יכול לשוב בתשובה ולשנות את רוע הגזירה. וכן להיפך, אדם צדיק שאמור לזכות בשפע רב, יכול לאבד את עולמו ברגע, אם ייכשל ויחטא. אם כן, ייתכן שהנביא יתנבא דבר-מה על אדם, ולבסוף נבואתו לא תתקיים, ואיך זה ניתן לומר שזהו לא הדבר אשר דִבְּרוֹ ה'?
ההוכחה - רק בשלב ראשון
רבים מהראשונים התחבטו בקושיה זו, והציעו הסברים שונים. הרמב"ם2 תירץ, שהאמת של נביא נבחנת רק בנבואה על שכר טוב שהוא מנבא לאדם אחר זולתו. במקרה כזה, אף אם האדם ירשיע, השכר שהובטח לו יישאר, ובלבד שיוכח שהנביא הוא נביא-אמת.
רבי חסדאי קרשקש3 תירץ, כי האמת של הנביא נבחנת רק בתחילת נבואתו, כאשר הוא צריך להוכיח לעם שהוא אכן נביא-אמת. בנבואות אלה, אם ניבא הנביא דבר-מה, גם אם מושא הנבואה השתנה מחובה לזכות או להיפך, עדיין תתקיים נבואתו כדי להוכיח שהוא נביא-אמת. בהמשך, לאחר שהוכח לעם שהוא נביא-אמת, ייתכן שדברי נבואתו לא יתקיימו בעקבות שינוי במציאות, אך אין זה אומר שאינו נביא-אמת.
ואולם לפי שני ההסברים נמצא, כי יש מצב מסוים בו כביכול הקדוש-ברוך-הוא אינו דן 'דין אמת' כפי הראוי לאדם הנידון. וזו קביעה שקשה לקבל.
חיזוק לנצחיות התורה
לכן נראה להציע הסבר אחר:
הנביא עושה שלוש פעולות שונות. אותות ומופתים ושינוי סדרי הטבע, חיזוי העתיד, והבטחת שכר ועונש לאנשים ולאומות. השאלה האם מדובר בנביא-אמת או נביא-שקר יכולה להתברר רק אם ישַנה את סדרי הטבע או ינבא את העתיד, אך בכל הקשור לשכר ועונש אין הנביא נִבחן.
אירוע יוצא-דופן בפעולותיו של נביא בישראל, הוא מעמד הר סיני. משה רבנו הוציא את ישראל ממצרים וקרע להם את הים, והיה ברור לכל העם שהוא נביא-אמת. ובכל זאת התורה לא ניתנה על-ידו באמצעות נבואה, אלא במעמד בו נכחו כל ישראל.
הסיבה לכך היא, כדי לחזק את האמונה בנצחיותה של התורה, וכדי שלא יקום בעתיד איש שינסה לחלוק על התורה ועל מצוותיה.