דרשה
לשבת

מצוה או מאיסה במלכוּת ה'?

בפרשתנו מופיעה מִצְוַת מינוי מלך - "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ. וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא".

וכך כתב הרמב"ם ב'מניין המצוות'¹: "מִצְוַת-עֲשֵׂה למַנות מלך מישראל".

עם זאת, להפתעתנו, כאשר בימי שמואל הנביא סוף-סוף קמו ישראל לקיים את המצוה הזו, וביקשו למַנות עליהם מלך, התגובה של שמואל הייתה מאוד ביקורתית, כפי שנאמר: "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל"²… שמואל התפלל לקדוש-ברוך-הוא וביקש שיענה לו בנבואה מה עליו לעשות, והקדוש-ברוך-הוא אמר לו: "… שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם"³.

ונשאלת השאלה: מה פשר הדבר שישראל רוצים לקיים מצוה האמורה בתורה, ואילו הקדוש-ברוך-הוא רואה בכך שהם מאסו במלכותו?

צורת השלטון המועדפת

הניסיון הוכיח, שצורת שלטון בה ישנוֹ מלך אחד, אצלו מרוכזות כל הסמכויות והוא אינו מתחלף עד יום מותו, היא צורת שלטון רעה המובילה לאכזריות, לרודנות ולמלחמות. לעומת זאת, צורת שלטון בה מספר שופטים נבחרים ומתחלפים מדי כמה שנים, הוכיחה את עצמה שהיא טובה בהרבה⁴.

דבר זה נכון אצל האומות ככלל, אך אצל עַם ישראל בפרט - אין כלל צורך במלך. תפקידיו של המלך בדרך כלל הם שלושה: להושיע את העם מאויביהם, לתקן סדרי חֶברה וסדרי מדינה, ולהעניש לפעמים שלא כדין, לפי צורך המקום והשעה.

בישראל אין צורך בכל אלו, כי הקדוש-ברוך-הוא הוא המושיע את ישראל במלחמותיהם, ואין צורך בסדרי מדינה, שהרי כל הסדרים כבר אמורים בתורה, ומסורים להכרעת הסנהדרין. גם אין צורך בענישה החורגת מגבולות המשפט, שהרי הקדוש-ברוך-הוא ציווה בתורה: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע"⁵. כלומר, רשע שיצא צודק בדין, הקדוש-ברוך-הוא בעצמו ייפרע ממנו.

מה גם, שלמעשה מלכים רבים החטיאו את ישראל והסבו את ליבם אחורנית.

מצוה אך לא חובה

בתלמוד⁶ אמר רבי יהודה: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית-הבחירה". רבי יהודה לא סומך את הציווי למילים "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ", אלא לפסוק "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ".

מִצְוַת 'מינוי מלך' היא מִצְוַת-עשה התלויה בדבר רשות. המילים "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ" אינן המצוה עצמה, אלא תיאור מציאות. אין חיוב ואין איסור למַנות מלך, זהו דבר רשות. מִצְוַת התורה היא, שכאשר ישראל יבקשו למנות על עצמם מלך, עליהם למנות מלך דווקא מישראל, ודווקא איש אשר ה' יבחר בו.

1. משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים, המצוה הראשונה. ↩

2. שמואל-א’, פרק ח’, פסוק ו’. ↩

3. שם, פסוק ז’. ↩

4. האברבנאל מונה ארצות בהן ישנו משטר מלוכני, והארצות המונהגות על ידי שופטים, ומראה שהארצות המונהגות על ידי שופטים - מתנהלות טוב יותר. ↩

5. שמות, פרק כ”ג, פסוק ז’. ↩

6. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ’, עמוד ב’. ↩