ואם סיחון היה מסכים?
לאחר שישראל הקיפו את ארץ אדום, את ארץ מואב ואת ארץ עמון ולא כבשו אותן, מגיע הציווי המיוחל: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ, וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה".
ואולם למרבה הפלא, משה כאילו מתעלם מהציווי, ובכל זאת פונה למלך חשבון בדרכי שלום - "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם"1.
ונשאלת השאלה: האם משה המרה את פי ה' חלילה? ואם סיחון היה מסכים להצעה, האם משה היה משנה מכפי שאמר בתחילה והורג את סיחון במרמה?
יש או "אין מוקדם ומאוחר בתורה"
הרמב"ן2 מתרץ, כי הצעתו של משה לסיחון בדברי שלום, קדמה לציווי של הקדוש-ברוך-הוא להילחם בו. רק לאחר שסיחון סירב להצעת השלום של משה, ציווה הקדוש-ברוך-הוא "הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה". כך שמשה כלל לא המרה את פיו של הקדוש-ברוך-הוא.
אמנם נראה, כי דבריו של הרמב"ן אינם מתיישבים בקלות עם פשט הפסוקים. מהפסוקים משמע שהציווי של הקדוש-ברוך-הוא קדם להושטת היד לשלום של משה, וסירובו של סיחון הוא שהוביל למלחמה.
סיבה נוספת שלא לקבל את דברי הרמב"ן היא, שאינם מתאימים כרונולוגית לסדר בו כתובים הפסוקים. הרמב"ן יתרץ ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", אמנם האברבנאל לא מקבל את הכלל הזה, ולכל אורך התורה הוא עמל להסביר ולהוכיח שדברי התורה נאמרו בצורה מסודרת ומובנת על-פי סדר כרונולוגי והגיוני3.
הצעת שלום משלוש סיבות
מקרה דומה למקרה זה, היה במכות מצרים, כאשר משה הקדים רפואה למכה, והִתרה בפרעה למרות שידע שפרעה יקשה את לִבו ולא יאבה לשלח את ישראל. המקרה שלפנינו דומה, כיוון שגם כאן משה ידע, על פי הציווי האלוקי, שסיחון לא ייענה להצעתו. אם כן, חוזרת השאלה: מדוע שלח משה מלאכים למלך סיחון לקרוא לו לשלום?
נמנה שלוש סיבות:
הסיבה הראשונה נועדה לשאר יושבי הארץ. כשהם יראו שמשה פונה לסיחון בהצעת שלום, הם יבינו שיש להם אפשרות להיכנע ולהיות למס עובד לישראל.
הסיבה השנייה היא, שהיה זה מעין מופת שעשה משה לעיני ישראל, כדי לחזק את אמונתם באמיתות דבריו של הקדוש-ברוך-הוא, שידע מראש שסיחון לא ייענה להצעתו של משה.
הסיבה השלישית והאחרונה, נועדה לישראל עצמם. כדי שישראל לא יתלו את הניצחון על סיחון ועוג בגבורתם ובעוז רוחם, הראה להם משה את חוזקו ובטחונו של סיחון בכוחו, בכך שסירב לתת לישראל לעבור בארצו. כך הבינו ישראל, שמול מלך חזק ובטוח כל-כך בכוחו, לא ייתכן שניצחו רק בזכות כוחם, אלא על ידי השגחה פרטית של הקדוש-ברוך-הוא.