שלוש קושיות בפשט הפסוק
בפרשתנו משה רבנו משחזר את האירועים שהיו בפרשת המרגלים, ואת תגובתו של הקדוש-ברוך-הוא לחטא המרגלים מתאר משה במילים הבאות: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם, וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר".
והפסוק הזה מוקשה מכמה כיוונים.
ידוע לכל, שהקדוש-ברוך-הוא צופה ומביט על כל המעשים. אם כן, מה הצורך באמירה "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם"? לכאורה היה אפשר לכתוב מיד: "ויקצוף ה' בעבור חטאתכם"!
גם השימוש שעושה התורה במילה "ויקצוף", נראה לכאורה לא מתאים. התפרצויות כעס, הן דבר שמתאים לבני אדם שמתרגשים ומתפעלים בקלות. ואילו הקדוש-ברוך-הוא שכל דרכיו ודיניו הם צדק ויושר, נוהג לפי האמת ואינו פועל מתוך רגש והתפעלות. אם כן, מדוע משתמשת כאן התורה במילה "וַיִּקְצֹף"?
יש קושי גם בסייפא של הפסוק - "וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר". שבועה נועדה לבשר-ודם שעלול להתחרט על החלטותיו ומעשיו, וכדי לחזק את דברו הוא נשבע. אך בדבריו של הקדוש-ברוך-הוא שבועה היא לכאורה דבר מיותר. אם כן, למה נאמר כאן "וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר"?
החמור מבין שלושה חטאים
שלושה חטאים חטאו ישראל בעניין המרגלים. והם אמורים בפסוק - "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ"1. החטא הראשון: "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹות" - הרפיסות, הפחדנות ומורך הלב של בני ישראל לצאת למלחמה ולכבוש את הארץ, למרות היותם עם רב ועצום. השני: "וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" - אפילו אם בני ישראל היו סבורים שכיבוש הארץ הוא משימת התאבדות, עדיין היה עליהם לשים את נפשם בכפם, ולא להמרות את פי ה'. והחטא השלישי: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם" - הטחת הדברים של בני ישראל כלפי מעלה. אפילו אם היו עושים זאת רק בינם לבין עצמם, היה זה חטא חמור של עזות פנים, חוצפה וכפיות טובה.
רוגז מסוג אחר
הפסוק "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם", מלמד שהחטא החמור ביותר מבין שלושת החטאים, הוא הטחת הדברים כלפי מעלה והדיבור כנגד ה'. קצפו של הקדוש-ברוך-הוא לא יצא בעקבות שני החטאים הראשונים, אלא על כך שבני ישראל רגנו באוהליהם. הקדוש-ברוך-הוא שמע הן את דבריהם החמורים של ישראל, והן את "קול דבריהם", כלומר את המנגינה ואת הטון הנרגן בהם הדברים נאמרו.
עם זאת, בוודאי שהקדוש-ברוך-הוא לא קצַף והתרגז כדרך שבני-אדם כועסים ומאבדים את שלוותם. השימוש במונח "ויקצוף" נועד לאוזני ישראל ולאוזנינו, כדי שנבין את חומרת המעשה שהיה ראוי שיביא לרוגז וקצף.
הסייפא של הפסוק "וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר" נועדה לאוזניו של משה, כדי שיבין שגם אם יַרבה בתפילה - לא יוכל לבטל את רוע הגזירה כדרך שעשה בחטא העגל, ועונש מותו של דור המדבר הוא עובדה מוגמרת.
כל חטא הוא דבר חמור, בפרט חטא קשה כחטא המרגלים, אך הדבר החמור ביותר היה דווקא בהטחת הדברים ובחוצפה שבאה בעקבות החטא.
נלמד מטעויותיהם של אבותינו, וגם אם נפלנו וחטאנו חלילה, לא נידרדר לחוסר אמונה, אלא נדע להכיר בחומרת מעשינו - ולהשתמש בהם כמנוף לתשובה.
דברים, פרק א’, פסוקים כ”ו - כ”ז. ↩