האם מצוה לעבוד?
פרשת "בהר" נפתחת בציווי על שמירת שנת השמיטה, בה מצוּוים בעלי השדות לשבות מעבודה. לא לזרוע, לא לחרוש, ואף לא לאסוף יבול.
התורה אומרת, ששנת השמיטה באה אחת לשבע שנים, אחרי שש שנים של עבודה בקרקע, ו'שנת היובל' - שנת החמישים - באה אחרי שבע שמיטות שהן ארבעים ותשע שנים.
ואולם, גם נושא עבודת השדה בשש שנות המלאכה, הקודמות לשנת השמיטה, נאמר בלשון של ציווי: "תזרע שדך, תזמור כרמך ואספת את תבואתה". ונשאלת השאלה: מדוע? למה לא נאמר ששש שנים הן זמן העבודה בשדה, והשנה השביעית היא שנת שביתה ממלאכה? האמנם יש מצוה וחובה לעסוק בעבודת האדמה בשש השנים הקודמות לשמיטה?
כמעט מאליה
מחזור הזמנים השורר בעולם, מבוסס על המספר שבע. אסוציאטיבית, המִצְוָה לשבות מעבודת השדה בשנת השמיטה, מזכירה את נושא שמירת השבת. וגם מִצְוַת השביתה ממלאכה בשבת, נאמרה בסגנון דומה: "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'"1. ואכן, חז"ל2 למדו מהפסוק, כי לא רק השביתה בשבת היא מצוה, אלא גם העבודה בששת ימי המעשה. כשם שמִצְוָה לשבות ממלאכה ולנוח בשבת, כך ישנהּ מצוה לעבוד בששת ימי המעשה. וכאשר המלאכה נעשית 'לשם שמים' ועל-פי התורה, גם היא נחשבת לעבודת ה'.
עם זאת, יש לשים לב לניסוח של הפסוק "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה" בלשון נפעל3. כלומר, מלאכה שאינה מחייבת יגיעה והתעסקות מצד האדם; עבודה ששורה עליה ברכה מיוחדת עד שכאילו היא נעשית כמעט מאליה, בעוד שהאדם מוצא מספיק זמן לעיסוקים רוחניים, וכמובן שומר את השבת כראוי. וכפי שאמרו חז"ל, כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום (הבורא), מלאכתם נעשית על ידי אחרים4.
אזור הנוחות של יהודי
תורת החסידות, מדגישה5 את חשיבות האמונה בכך שכל השפע בא לעולם ישירות מאת ה', ושהאמצעים המתווכים כמו עבודה או עסקים, הם רק כלים לברכת ה'. כאשר יהודי מפנים את ההכרה הזו, הוא מבין שאין כל טעם בהשקעה מופרזת בעסקי העולם, שכן הצלחתו לא תלויה בגורמים חיצוניים, אלא אך ורק בקדוש-ברוך-הוא, מקור השפע.
עיקרון זה מתבטא גם בשמירת השמיטה:
הציווי לעבוד בשש שנות המעשה, מבוסס על האמונה שהעבודה עצמה היא חלק מעבודת הבורא, ויש להתייחס אליה בהתאם. ואולם ההוכחה המושלמת לכך, באה בשנה השביעית, כאשר עוזבים את העבודה וסומכים על הבטחת ה', מתוך אמונה מוחלטת בהשגחתו ובברכתו. כך מתממשת ההבנה שכל השפע הוא מאת ה', והעבודה בשדה היא רק שלב בדרך להתעלות בשנת השמיטה - אזור הנוחות האמיתי ומשאת-נפשו של כל יהודי.