כפילות מיותרת?
עם צאתו מן התיבה, נח בונה מזבח ומעלה עליו עולות לקדוש-ברוך-הוא. הקורבנות גורמים לקדוש-ברוך-הוא נחת רוח, ונח זוכה לברכות ולהבטחה אלוקית כי העולם לא יושמד עוד. הוא גם מקבל הבטחה כי במקרה של רצון שמימי להחריב את העולם - אנשי הדור יקבלו התראה בדמות קשת בענן, שתהווה סימן למצבם הרוחני ותזכיר להם לשוב לדרך הישר.
לאחר מכן נח מעבד את האדמה. לראשונה מאז חורבן העולם, הוא נוטע כרם, בוצר את הענבים ומייצר יין. למרבה הצער, הוא מפריז בשתייה ומשתכר, וישן באוהל בצורה לא מכובדת, ללא כיסוי לגופו.
חם, בנו הצעיר1 צופה במתרחש, ומספר על כך לשני אחיו הנמצאים מחוץ לאוהל. שם ויפת חסים על כבוד אביהם, ונכנסים לאוהל כשפניהם אחורנית, כדי לכסות את נח מבלי לבזותו. כשנח מתעורר ומגלה את אשר נעשה, הוא מקלל את חם וצאצאיו שיהיו עבדים לאחיהם.
על שם ויפת נאמר שהם כיסו את נח אביהם - "ופניהם אחורנית, וערוות אביהם לא ראו". ונשאלת השאלה: לאחר שכבר נאמר "ופניהם אחורנית", ברור שלא ראו את אביהם, אם כן, מדוע התורה מוסיפה את המילים "וערוות אביהם לא ראו"?
להיות עיוור לרע
כדי להבין את פשר הכפילות בפסוק, ולעמוד על משמעות ההבדל הבולט לעין בין הנהגתם של שם ויפת לבין המעשה של חם, ששיקף כישלון מוסרי, יש להעמיק לרובד הפנימי ולהבין את הדרגות הרוחניות שהן השורש להנהגתם של שם, חם ויפת.
היכולת שלנו להבחין ברע, תלויה ברע שקיים בתוכנו. "שם" מייצג את קו הימין2 (קו החסד) בדרגות הרוחניות, ו"יפת" מייצג את הקו האמצעי (קו התפארת). הם קשורים בדרגות רוחניות טהורות, והשקפתם היא ללא רבב. לכן, גם כאשר הם נתקלים ברע - "לא ראו". הם לא מזהים ולא מרגישים במהות הרע, ולדידם הוא לא קיים, כדברי הנביא: "הולך צדקות ודובר מישרים… ועוצם עיניו מראות ברע"3.
מקורה של נשמת "חם", לעומת זאת, נעוץ ב"חמימות שבקו השמאל" (קו הגבורה). קו זה הוא שורש הגבורות שמהם משתלשל, בצמצומים רבים, הרוע. ומאחר שבמהותו יש ל"חם" קשר לרע, הוא מזהה ורואה את הרע בזולת - "וירא חם"4.
קטיעת השרשרת
ויש כאן מסר לכל אחד ואחת מאיתנו. כאשר נחשפים לדבר לא-טוב ביחס ליהודי, מוטלת עלינו חובה לעצור את התפשטות השמועה ולא להפיצה. ויתר על כן, עלינו להימנע מלחשוב על כך, ולהתרחק מהעיסוק ברע בצורה מוחלטת. עם זאת, "כל ישראל אחים ממש"5, וכמתבקש מהערבות ההדדית, נשתדל להחזיר את עמיתנו למוטב ולסייע לו ככל האפשר.
כך זוכים לשלל ברכות ושפע אלוקי מיוחד, ככתוב: "יַפְתְּ אלוקים ליֶפת, וישכון באוהלי שם"6.