דרשה
לשבת

למה להאריך בדוגמאות?

בפרשתנו יש אריכות רבה בנושא נסיעת בני ישראל וחנייתם. התורה מפרטת בהרחבה כיצד התנהלו מסעותיהם וחניותיהם של בני ישראל במדבר - "וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"¹. לכאורה המסר ברור, אך משום-מה ממשיכה התורה ומביאה דוגמאות רבות ומקרים ממקרים שונים - "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים… וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר… וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ, אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ". וגם כאן, לאחר שנראה שפורטו כל הדוגמאות האפשריות למסע המחנה, מוסיפה התורה אריכות על אריכות ומסיימת: "אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ".

מה פשר האריכות הרבה בדברי התורה בנושא זה?

קושי מנטלי

אחד הקשיים הגדולים ביותר בהכשרתו של לוחם, הוא חוסר הוודאות. החייל אינו יודע מתי הוא ילך לישון, ומתי הוא יקום ביום שלמחרת. הוא איננו יודע מתי ייגמר המסע המפרך, והאם הוא יזכה לישון את הלילה הקרוב במלואו. זהו קושי מנטלי, שלעיתים קשה יותר מכל קושי פיזי.

כך היו חייהם של בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. הם לא ידעו כמה זמן יחנו בכל מקום, ומתי יהיה עליהם לקום וללכת. הם לא ידעו כמה זמן יימשך המסע, ומתי תהיה החניה הבאה. ולא מדובר רק על בחורים צעירים ונמרצים אלא על משפחות שלימות - גברים, נשים, זקנים וטף.

לכן התורה מאריכה בדוגמאות מפורטות לגבי צורת המסעות והחניות. יש בתיאור הזה שבח גדול לבני ישראל, שבמשך כל שנות הליכתם במדבר, עשו כדבר ה' ועל פיו חנו ועל פיו נסעו, והם עשו הכל ברצון.

מהלך הפסוקים

לפי זה, יובן גם סדר מהלך הפסוקים: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת, וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר"² - מהיום הראשון להקמת המשכן כיסו אותו הענן והאש, וכך היה במשך כל ארבעים שנות המדבר.

ישאל השואל: זהו אכן מראה רב הוד ורושם, אך לשם מה הוא נחוץ? עונה התורה: "וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן - שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ממשיכה התורה ומספרת בשבחם של ישראל. אפילו "בְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים" לא היו ישראל מתנהגים בקוצר רוח, ולא היו מפצירים במשה: "מתי כבר זזים?". גם כאשר "יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן", ולמרות שרק כעת התמקמו במקום חנייתם החדש והתחילו להתרגל לסביבה, קמו ישראל ללא עוררין ונסעו על פי דבר ה'.

"וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ, אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ" - לעיתים היו חונים לילה אחד, פורקים את חפציהם ומסעם, ומיד לפנות בוקר היו קמים, אורזים על שכמם ויוצאים לדרך. או יתר על כן, היו חונים בלילה, ובאותו לילה כבר היו יוצאים לדרך. לכאורה זה עלול להיתפס כהתעללות, ובני ישראל יכלו לטעון כלפי שמיא: הרי ידעת שנמשיך לנסוע הלילה, אם כן, מדוע עצרנו?

למרות כל זאת, בכל מסע ובכל חניה - של ימים, של חודשים ואפילו של שנים - "אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים³… - עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ".

1. במדבר, פרק ט’, פסוק י”ז. ↩

2. שם, פסוק ט”ו. ↩

3. ימים = שנה. ↩