המזון הפלאי
עם תחילת המסע במדבר, בני ישראל התלוננו כלפי משה ואהרן על המחסור באוכל. ובתגובה, הודיע הקדוש-ברוך-הוא כי הוא ימטיר להם לחם שמיימי ומיוחד, הלוא הוא המָן. הלחם מן השמים, ירד יום-יום על מצע שכבת טל, שחצצה בינו לבין הקרקע, וכוסתה בשכבת טל נוספת. והיו למָן גם הוראות צריכה מדויקות: על כל אדם ללקט מנה בכמות קבועה ולא יותר, והליקוט בוצע בכל יום מימות השבוע - למעט שבת. ביום השישי, ירד מָן מִן השמיים בכמות כפולה: מנה אחת ליום שישי, והשנייה לשבת.
ואכן בני-ישראל ניזונו ונהנו מהאוכל השמיימי והמופלא הזה. המדרש1 מספר, כי טעם המָן היה משתנה כפי רצונו של הטועם ממנו, כך שבאכילת המָן היה ניתן לחוש בכל חוויה קולינרית אפשרית.
אך למרות הנס, בני ישראל אתגרו את כללי השימוש שנמסרו להם. חלקם ניסו לאגור מנות נוספות של מָן, ואלה התליעו מיד2. וחמור מכך, היו כאלה שיצאו ביום השביעי, בניסיון ללקט מָן. ומִן השמיים התקבל מסר נוסף, המחדד את החשיבות של יום השבת - יום קדוש, שלא אמורים לעסוק בו בליקוט מזון - ולכן ניתנה ביום השישי מנה כפולה, גם עבור יום המנוחה.
מאחורי המחזוריות השבועית
'מדרש תהילים'3 כורך את ענין המנה הכפולה שירדה ביום שישי, יחד עם הלכות נוספות המבדילות את יום השבת מימי החול. לדוגמה, בשונה משאר האיסורים שהעובר עליהם חייב מיתה, על השבת נאמר: "מחלליה מות יומת"4. המיתה נאמרה בלשון כפולה. גם הקורבנות של שבת, הם בכמות כפולה. אם כן, מהו הקשר הפנימי שבין השבת וה'כפילות'?
להבהרת הדברים, נקדים ונשאל: מדוע בכלל יש צורך במחזוריות שבועית? מה עומד מאחורי הסדר של חלוקת הימים לשישה ימי חול ושבת-קודש אחת?
שני ערוצים מקבילים
מוסבר על כך בתורת החסידות, כי במשך ימי החול, היהודי בא במגע עם העולם החומרי, כדי להאיר אותו באור של קדושה ולגלות את מהותו הפנימית - מקורו בעולמות הרוחניים העליונים. ואילו בשבת, המשימה היא הפוכה - המשכה של גילוי אור אלוקי נעלה, אל העולם, מה שיעניק ליהודי כוחות כדי להמשיך את עבודתו בימי השבוע הבא.
זוהי המהות של ה'כפילות' בשבת, היום שהעבודה הרוחנית שבו היא בשני הכיוונים. מצד אחד, העבודה שעשינו במהלך השבוע, עולה מלמטה למעלה. ומצד שני, אנו מורידים שפע אלוקי מלמעלה למטה, כדי לאפשר להמשיך ולהאיר את העולם.