למה הגאווה כפולה?
פרשתנו מספרת את סיפור הנס הגדול שהפך לסמל. משה רבינו נטה את ידו על ים-סוף, והים האדיר נבקע בקול רעש גדול. שתי חומות מים התרוממו אל על, ובני ישראל חצו "ביבשה בתוך הים"1.
הצבא המצרי שרדף אחרי בני ישראל, שעט לעברם והתחיל להיכנס אל הים, אך האלוקים הטיל מהומה במחנה מצרים, והנחית עמוד-אש ששרף את אופני המרכבות של פרעה וחילו. החיילים המצרים הבינו, כי האלוקים נלחם בהם, וביקשו לשוב על עקבותיהם, אך או-אז הורה האלוקים למשה רבינו לשוב ולנטות את ידו על הים, והמים כיסו את כל חיל מצרים עד האחרון שבהם.
מתוך הרגע הזה, התפרצה שמחה הנובעת מאמונה חזקה של בני-ישראל בקדוש-ברוך-הוא, ויחד עם משה רבינו הם שרו שירה מיוחדת, המהללת את עוצמת המעמד המופלא שהיו עדים לו זה עתה.
התיאור הראשון בשירה, מתייחס להטבעת הקדוש-ברוך-הוא את המצרים - "אשירה לה' כי גָאֹה גָאָה, סוס ורוכבו רמה בים".
ונשאלת השאלה: מדוע חוזר הכתוב פעמיים על המילה 'גאה'?
פרשני המקרא2 אומרים, שכפל המילה מתייחס לגאווה הכפולה - גאוות הסוס וגאוות רוכבו, ובני ישראל משבחים את האלוקים על כך שבפעולה אחת, רמס את גאוותם של הפרש ושל סוסו גם יחד, כדרכו של הבורא - שהוא "משפיל גאים עֲדֵי ארץ"3.
שילוב הסוס ורוכבו
אם נתבונן במערכת היחסים שבין הסוס לרוכב עליו, נגלה שכל "גאוותו" של הסוס, נובעת רק מקיומו של הפרש המנהיג אותו. ללא הרוכב, הסוס הוא עוד בעל-חיים, ללא מיוחדוּת וסיבה ראויה לגאווה.
במילים אחרות, רק התועלת הנגרמת לרוכב מהסוס, בדוגמת היכולת לנוע ביעילות ובמהירות ממקום למקום, היא הסיבה המעניקה חשיבות לסוס, כי בכך היתרונות והיכולות של הסוס, באים לידי ביטוי. שילוב הסוס והרוכב, הוא מכפיל-כוח היוצר את גאוותם של השניים. ועל כך נאמר: "גאה גאה".
יתרונות הנפש הבהמית
גם בחיים האישיים של כל אחד ואחת מאיתנו, קיימת מערכת יחסים המזכירה את הסימביוזה שבין הסוס לרוכבו. שכן, אנחנו מורכבים מגוף ונשמה, נפש בהמית ונפש אלוקית.
המקור והשורש של הנפש הבהמית נעלה ביותר, אך כפי שירדה לעולם הזה, היא מקושרת למטה ושייכת להיפך הקדושה. אך כאשר האדם 'רוכב' על גבי הנפש הבהמית עם הנפש האלוקית שבו, ומנצל את הכוחות של הנפש הבהמית לקדושה, או-אז ניכרת מעלתה של הנפש הבהמית. יתר על כן, דווקא על-ידי ההתגברות על הנפש הבהמית, האדם בא לידי מסירות-נפש ותוקף בעבודת ה', מעל ומעבר לרמה שאליה היה יכול להגיע באמצעות עבודה עם הנפש האלוקית עצמה. ובלשון הכתוב: "ורב תבואות בכוח שור"4.