למה משה יְצַוֶּה?
רצף הפרשיות הנוכחי, מעת מתן התורה על הר סיני, סוקר את ציוויי הקדוש-ברוך-הוא בדבר עשיית המשכן, מעמד הכהונה והקרבת הקורבנות. המסרים מפורטים ומדויקים, ממידות אורכו ורוחבו של מזבח הזהב, עד למרכיבי היריעות. מאפוד הכהן, עד לפרטי גביית 'מחצית השקל' מאת בני ישראל. על הביצוע המלא של כל אלה, שקדו בני ישראל במדבר, ואילו את המהדורה המושלמת, בית-הקבע לה' - זכה לבנות שלמה המלך בבית-המקדש הראשון, אותו בנה לכל פרטיו ודקדוקיו1.
אחד הכלים המיוחדים והמרכזיים במשכן, היא מנורת הזהב, ובפרשתנו מופיע הציווי על הדלקתה ב"שמן זית זך". אלא שלשון הפסוק, מעורר את תמיהתם של פרשני המקרא2:
מאחר שברור כי הציווי הוא מאת הבורא, וחל על בני ישראל, מדוע התורה מציגה את משה רבינו כמְצַוֶּה המִצְוָה, ואומרת "ואתה תצוה"? מדוע דווקא במצוה זו יש צורך להדגיש שמשה יהיה זה שיְצַוֶּה את בני ישראל?
שושביני החתן והכלה
להבהרת הדברים, יש לעמוד על מהות תפקידו של משה, בקשר שבין הקדוש-ברוך-הוא לעָם אשר בו בחר - עם ישראל, וכפועל יוצא, לתחוֹם גם את מִשׂרתם של האנשים המתַפעלים את המשכן ומקדש ה' - הלא הם אהרן ובניו.
בתורת הסוד3, משה רבינו מכונה 'שושבינא דמלכא', שושבין של המלך. תפקיד השושבין הוא לקרב את החתן, הלא הוא הקדוש-ברוך-הוא, אל הכלה, כנסת ישראל. מאידך, אהרן נקרא 'שושבינא דמטרוניתא', שושבין של הכלה, ועליו מוטלת המשימה לרומם ולזכך את בני ישראל, כדי שיוכלו להתקרב אל החתן, מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא.
הכוח להאיר
ואולם כדי שבבני-ישראל תפעם תשוקה להתנתק מכבלי הגשמיות, ולדבוק בחיי הנצח ולהתקרב אל ה', יש צורך לעורר בהם כוחות מיוחדים. ושוב אנו חוזרים אל משה רבינו, המייצג את הדרגה הגבוהה ביותר בבני-ישראל ובקשר שלהם עם האלוקות. רק משה רבינו מעורר את הכוחות הפנימיים החבויים בבני ישראל.
ולכן נאמר: "ואתה תצוה". הדלקת הנרות, שהם מצוות התורה שנמשלו לנרות4, מוטלת על אהרן ובניו הכוהנים, אבל הם שואבים את הכוחות לכך ממשה רבינו "איש האלוקים"5. רק בעזרתו ומכוחו, ניתן להאיר את העולם.