מסעות רבים לא מופיעים
בתחילת הפרשה, מובא פירוט של כל המסעות שעברו בני ישראל במשך ארבעים שנה במדבר.
במניין זה, נימנו ארבעים ושנים מסעות בזה אחר זה, כסיכום רציף של ארבעים שנה. אך כאשר קוראים את סיפורי התורה על ארבעים שנה אלו בחומשים "שמות", "ויקרא" ו"במדבר", מתברר שחלק גדול מהמקומות שנימנו בפרשתנו, לא מופיעים שם כלל.
בין קדש לחצרות
דוגמא בולטת לכך, הם המסעות והחניות שבין חצרות למדבר צין. בפרשת "בהעלותך" נאמר רק: "נסעו העם מחצרות, ויחנו במדבר פארן"1, ומדבר פארן ומדבר צין הם המקום הנקרא גם 'קדש', כפי שכתוב בפרשת שלח "מדבר פארן קדשה"2, וכפי שכתוב בפרשתנו "מדבר צין היא קדש"3.
ויש להבין:
מדוע בפרשת "בהעלותך" נאמר שבני ישראל נסעו מחצרות למדבר פארן, ואילו בפרשתנו אנו מוצאים ביניהם גם את המסעות הבאים: רתמה, רימון פרץ, לבנה, ריסה, קהלתה, הר-שפר, חרדה, מקהלות, תחת, תרח, מתקה, חשמונה, מוסרות, בני יעקן, חור הגדגד, יטבתה, עברונה, עציון גבר - ורק אז נסעו ל'מדבר צין היא קדש'.
מהו ההסבר לכך שהכתוב מונה כאן לא פחות מתשעה-עשר מסעות שלא הוזכרו כלל כאשר קראנו על כך בזמן אמת?
חניות קצרות ביותר
התשובה נעוצה בהבדל בין המוטיבים שמאחורי הסיפורים. בפרשתנו, המטרה היא לסכם את כל המסעות שעברו בני ישראל בדרכם, ולכן יש כאן פירוט מלא של כל המסעות. ואילו בתיאורים שהופיעו קודם לכן, המטרה היא לספר את מה שעבר על בני ישראל במהלך שהותם במדבר. ולכן, מסעות שלא היו בהם אירועים מיוחדים, אין צורך לתעד אותם.
יתירה מזו: בחניות שהזכרנו, בני ישראל חנו זמן קצר ביותר, עד כדי כך שהדבר כמעט לא נחשב חניה. שכן, בשנה השנייה לצאתם ממצרים, בכ' באייר, הגיעו בני ישראל אל קברות התאווה4, שם הם היו שלושים יום5 לפחות, עד כ' סיון. ומשם נסעו לחצרות, שם היו לפחות בשבוע של הסגר מרים6, עד ראש-חודש תמוז בערך. משם הם עברו, כאמור, תשעה-עשר מסעות נוספים, עד שבאו למדבר צין, משם נשלחו המרגלים.
את זמן שילוח המרגלים, מתאר הכתוב כ"ימי ביכורי ענבים"7, כלומר, זמן הקיץ של אותה שנה, השנה השנית ליציאת מצרים. אם כן, כל החניות שבינתיים היו רק ללילה או יום אחד8, ולכן לא חששה התורה שלא למְנותם במקומם.

