אריכות במקומה?
כאשר יוסף בא עם שני בניו, מנשה ואפרים, ליעקב, על מנת שיברכם, יעקב מספר ליוסף באריכות על מספר נושאים1: "ויאמר יעקב אל יוסף, א-ל ש-ד-י נראה אלַי בלוז בארץ כנען, ויברך אותי. ויאמר אלַי, הנני מַפְרְךָ והרביתיך, ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך - אחוזת עולם. ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים, עד בואי אליך מצרימה, לי הם, אפרים ומנשה - כראובן ושמעון יהיו לי. ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, וָאֶקְבְּרֶהָ שם בדרך אפרת, היא בית לחם".
והדברים צריכים ביאור. ראשית, מדוע יעקב מאריך כל-כך בדבריו על הנבואה שהייתה לו בלוז בחזרתו לארץ? שנית, איך הגיע יעקב למסקנה שעליו לברך את בני יוסף ולהחשיב אותם כשבטים מן המניין? ולבסוף, מדוע מוצא יעקב לנכון להאריך כעת, במעמד זה, בסיפור מותה וקבורתה של רחל?2
בעקבות נבואה
מובא בספר "דברי הימים"3, שיעקב העביר את הבכורה מראובן ליוסף וכך זכה יוסף שיצאו ממנו שני שבטים בישראל.
לכאורה, יש כאן עיוות דין, שהרי ראובן הוא הבכור. לכן יעקב מסביר שלא מעצמו קיבל את ההחלטה הזו, אלא הבין אותה מהנבואה שקיבל בלוז בעת חזרתו לארץ: "ויאמר אלַי, הנני מַפְרְךָ והרביתיך, ונתתיך לקהל עמים"4. בפסוק זה הקב"ה רומז ליעקב שעתידים לצאת ממנו עוד שלושה שבטים. "מַפְרְךָ" - בשבט אחד, "והרביתיך" - בשבט שני, "ונתתיך לקהל עמים" - בשבט שלישי.
אולם, לאחר נבואה זו נולד ליעקב רק בנימין. מכאן למד יעקב שמבנֵי יוסף, הבכור מבנֵי רחל, עתידים לצאת שני שבטים. ולפיכך הוא מברך את מנשה ואפרים.
חיזוקים נוספים
יעקב אבינו מוצא חיזוקים נוספים להבנתו שיש להעניק למנשה ואפרים מעמד של שבטים בפני עצמם. אחד החיזוקים הללו הוא שמו של אפרים - הרומז להבטחת ה' אליו בלוז, בה נאמר "הנני מַפְרְךָ".
בנוסף, גם בשם של מקום קבורתה של רחל "בדרך אפרתה", נרמז שמו של אפרים. לפיכך מספר יעקב ליוסף, גם על סיפור קבורתה של רחל, כדי להביא חיזוק לכך שעליו להעניק למנשה ואפרים מעמד של שבטים בפני עצמם. זה גם פשר האריכות בדבריו של יעקב.
בראשית, פרק מ"ח, פסוקים ג'-ז'. ↩
ראה גם מה שכתב האברבנאל (בפירושו לבראשית, פרק מ"ז, פסוק כ"ח, "השאלה הז'") על פירוש רש"י לפסוק "ואני בבואי מפדן" וגו' (בראשית, פרק מ"ח, פסוק ז') [וראה "גור אריה" למהר"ל, בראשית, פרק מ"ח, פסוק ז', אות ח']. וראה גם מה שכתב האברבנאל בפירושו לבראשית, פרק מ"ח, דיבור-המתחיל "ואמנם אמרו ואני בבואי מפדן". ↩
דברי הימים א', פרק ה', פסוק א'. ↩
בראשית, פרק מ"ח, פסוק ד'. ↩

