ידוע ומפורסם
בפרשות הקודמות בספר בראשית[1], סיפרה התורה על השתלשלות הגעתו של יוסף למצרים. וכיצד היה דבר זה מאת ה', כדי שיזון ויכלכל את אביו, אחיו וכל בני משפחתם בשנות הרעב[2].
בפסוקנו זה, שבה התורה ומודיעה לנו, כי: "יוסף היה במצרים". הדבר תמוה: הלא הדבר כבר ידוע ומפורסם, שבעקבותיו אירעו כל המאורעות האמורים בפרשות הקודמות. מדוע אם כן, ראתה התורה לנכון, לחזור על פרט זה?
נפש אחת
כאשר ירדו ישראל למצרים בעצתו של יוסף לגור שם בשנות הרעב, מנתה התורה את כל בני ישראל הבאים מצרימה וסיכמה את מניינם בשבעים נפש[3]. בפסוקנו, יש תוספת על המידע המובא בסוף חומש בראשית, וכתוב: "ויהי כל נפש… שבעים נפש, ויוסף היה במצרים". התורה מחברת ומקשרת בין בני ישראל כולם, ליוסף הצדיק.
ליעקב אבינו היו שנים עשר בנים. כולם, חוץ מיוסף הצדיק, גרו בארץ כנען ליד אביהם, וחסו בצילו. ממנו למדו הם תורה, וממעשיו הטהורים ומהנהגותיו הקדושות הם התחנכו. בזאת שהתורה כותבת "נפש" ביחיד, ולא "נפשות" ברבים, רומזת היא על כך, שכל בניו של יעקב – כולל יוסף שהיה במצרים – כולם היו גדולים וצדיקים!
בכך שהתורה מזכירה יחד עם כל האחים גם את יוסף הצדיק, מלמדת אותנו התורה שלא רק כל שבעים הנפשות שירדו לארץ מצרים, היו 'נפשות' גדולות ונשגבות, מורמות מעם וטהורות. אלא גם יוסף, שלא גדל והתחנך אצל אביו, ולא ירד למצרים עמם, אלא שהה בה כבר שנים רבות, וראה את כל פגעיה הרעים, אף הוא – שווה להם בצדקותו ובטהרתו, וכולם כנפש אחת המה בדרגתם הרוחנית.
למרות היותו במצרים
כלומר, אין זו חזרה על הפרט הידוע והמפורסם ש"יוסף היה במצרים" במובן הגשמי. אלא, יש כאן חידוש גדול ואמירה חשובה: שיוסף היה צדיק וקדוש כמו אחיו, למרות ש"היה במצרים" ערוות הארץ – זמן רב.
ויתרה מכך: כידוע, יוסף הגיע למצרים רק בגלל מעשה מכירתו בידי אחיו. וכל התלאות שעברו עליו, כולל ישיבתו בכלא, קרו בגלל מעשיהם זה. ואף על זאת מעידה התורה: שלא היה לו בליבו עליהם שנאה או טינה. אלא היו הם, "נפש" – איש אחד בלב אחד[4].
[1] וישב, פרק ל"ז, פסוקים כ"ג-כ"ח.
[2] ויגש, פרק מ"ה, פסוקים ה'-י"ג.
[3] ויגש, פרק מ"ו, פסוק כ"ז.
[4] פרשת יתרו, י"ט, א'. פירוש רש"י על אתר.