הקושי מעצים?
התורה מתארת את תחילת שעבודם של בני ישראל תחת ידם הקשה של המצרים. ובתיאור זה מציינת התורה עובדה מפתיעה: "כאשר יענו אתו, כן ירבה וכן יפרוץ". כלומר, ככל שמכבידים המצרים את עולם על בני ישראל, וככל שהם מוסיפים עליהם עבודה קשה, מתרבים בני ישראל עוד ועוד!
עובדה זו נראית תמוהה ביותר. שכן, על פי דרך הטבע, מצופה שבני ישראל יתמעטו מפאת צרת השעבוד הגדולה. והנה, לא רק שלא התמעטו הם – אלא אף התרבו והתעצמו עוד ועוד. כיצד יתכן הדבר?
ה' עמם
עבודת הפרך של בני ישראל הייתה בעיקר בתחום של הכנת לבנים לבנייה[1] – עבודה הדורשת זמן רב ומאמץ גופני גדול מאד. המצרים באכזריותם הרבה, דרשו מעבדיהם היהודים להספיק להכין כמות גדולה מאד של לבנים בכל יום, ובאם לא עמדו העבדים במכסה היומית הנדרשת, סבלו מכות קשות ואכזריות מיד נוגשיהם המצרים.
כדי להקל את הסבל מעל בניו, עשה הקדוש-ברוך-הוא, הנמצא עם ישראל בכל צרותם, דבר פלא: הגם שבדרך הטבע היו אמורים להתמעט, חלילה, מגודל השעבוד – הירבה אותם ה' והוסיף להם כח בעבודתם.
תוספת עבודה
בהתאם לכך, מובנים דברי הפסוק הנוכחי וזה שלאחריו במשמעות זו: "כאשר יענו אתו" – ככל שעינו המצרים את עם ישראל, "כן ירבה" – כן הוסיף להם ה' עוד ועוד ילדים, שגדלו לאנשים ויכלו לסייע בעבודת הפרך, "וכן יפרוץ" – כן הוסיף להם ה' יתברך עוד ועוד תוספת כח כדי שיצליחו לעמד במשימתם הקשה ולא יחלשו.
בפסוק הבא[2] מלמדת אותנו התורה, כי כאשר ראו המצרים הרשעים שעם ישראל מצליח במשימתו ואינו נשבר, אלא להיפך – מספיק לעשות את כל אשר הוטל עליו, ועדיין נשאר איתן ויציב – כעסו מאד שמשימתם להצר לישראל ולהשמידם נכשלה. ולכן: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך" – הוסיפו עליהם עבודה על עבודתם, מתוך מחשבה שכך, חלילה, יתמוטט עם ישראל לגמרי.
תקוותם זו נכזבה, שכן אל מול הכח שמעניק הקדוש-ברוך-הוא לעמו – אף אחד לא יכול. והקדוש-ברוך-הוא, מנסה את האדם, תמיד, רק לפי כוחו[3], ועומד ומצפה לאדם להצליח בכל ענייניו.
[1] שמות, פרק א', פסוק י"א, ופרק ה', פסוקים ו'-ח'.
[2] שמות, פרק א', פסוק י"ג.
[3] במדבר רבה, כ"ב, כ"א.