משה ושאר הנביאים
לאחר שאהרן ומרים דיברו על משה רבינו שלא כראוי, הקדוש-ברוך-הוא מוציא אותם אל מחוץ לאוהל מועד, מוכיח אותם ומפליג בגדולתו של משה לעומת שאר הנביאים. בעוד שאל שאר הנביאים הקדוש-ברוך-הוא מדבר ב"מראה" ו"חלום", "לא כן עבדי משה… פה אל פה אדבר בו, ומראֶה ולא בחידות"1.
מהי משמעות המושג "מראה" בהקשר זה של הצורה בה התנבאו כל הנביאים מלבד משה רבינו?
מראה שעל הקיר
להבהרת הדברים יש להקדים2, כי העובדה שכאשר אדם מסתכל במראה, דמותו משתקפת אליו בחזרה, נובעת מכך שאל גוף הזכוכית מוצמד מאחור, ציפוי של מתכת. אם הזכוכית הִינָּה לבדה, ללא ציפוי המתכת, היא איננה יכולה לשמש כמראה, כי קרני האור אינן נעצרות בזכוכית אלא ממשיכות הלאה. דווקא כיסוי המתכת, הוא הגורם להחזרתן של קרני האור, ויוצר השתקפות של האדם שמול המראה (וגם מה שמאחוריו).
כל זה הוא בתנאי שציפוי המתכת שעל הזכוכית אינו עבה מדי. ואולם, אם הציפוי אכן עבה מאוד, מובן שלא תוכל לעבור דרכו שום השתקפות.
גילוי והמשכת האור האלוקי העליון לעולמות הנחותים, נמשל בחסידות להבטה במראה. כשם שבמראה ניתן לקבל השתקפות חוזרת רק על-ידי כיסוי המתכת, כך גם האור האלוקי יכול להאיר אל הנבראים רק אחרי צמצום והסתרה. רק כך הנבראים המוגבלים מסוגלים לקבל ולהכיל את האור האלוקי הרוחני הבלתי מוגבל. מצד שני, אם המסך המעלים ומסתיר על האור האלוקי יהיה עבה מדי, והצמצום יהיה גדול מדי, הנבראים לא יוכלו לקבל את האור כלל.
משה שבכל אחד ואחת מישראל
לכן גם גילוי השכינה לנביאים, נמשל להבטה במראה (בבחינת 'אספקלריא שאינה מאירה', שנמשלה למראָה), שכן, גם קבלת הנבואה היא על-ידי צמצום והסתרה. אלא שכל זה אמור לגבי כלל הנביאים מלבד משה רבינו. צורת ההשגה של משה באלוקות, והאופן בו הוא מקבל את האור האלוקי, שונים לגמרי מאלו של כל שאר הנביאים. וזאת משום שבהיותו הנשמה הגבוהה ביותר מנשמות ישראל, האור שמשה מקבל הוא ללא כל צמצומים (בבחינת 'אספקלריא המאירה', הנמשלת לזכוכית שקופה)3.
בכל אדם מישראל, יש ניצוץ מנשמת משה רבינו4. לכן, על אף שכאמור בדרך-כלל אנחנו מקבלים את האור האלוקי רק אחרי צמצום והסתר, לכל יהודי יש כוח לעורר בנפשו את ניצוץ משה שבו, ולקבל אור אלוקי 'עצמי' בלתי מוגבל. ובכוח זה, ילך האדם ויתעלה בעבודת ה' מעלה מעלה.