דרשה
לשבת

במה חטאו נדב ואביהוא?

בעיצומה של השמחה בחנוכת המשכן, ומתוך להט קדוש של אהבת ה’, לקחו נדב ואביהוא איש את מחתתו, והקטירו קטורת זרה לפני ה’. בן-רגע יצאה אש מן השמים, נכנסה בתוך חוטמיהם¹ והם נותרו מוטלים בתוך המשכן ללא רוח-חיים.

מפשט הכתובים נראה, שחטאם של נדב ואביהוא היה בכך שהביאו אש והקטירו קטורת מעצמם. וכך נאמר במדרש רבה²: “אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ”. החטא השני שעולה מפשט הכתובים הוא, כדברי חכמינו זיכרונם לברכה: “לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן”, בכך שהקטירו אש מבלי ששמעו ציווי על כך ממשה.

ונשאלת השאלה:

למה הבאת אש מבחוץ נחשבת חטא, הרי כבר פירש רש”י³: “אף-על-פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט⁴”. אם כן, במה חטאו נדב ואביהוא כשהביאו “אש זרה”?

מה גם שנאמר במפורש: “ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח”⁵. ואמנם הפסוק נאמר בקורבן עולה, ובני אהרן טעו ופירשו אותו גם לעניין הקטרת הקטורת⁶, אך זוהי טעות בהבנת הדברים, ולא “הוראה בפני משה רבם”.

אם כן, השאלה במקומה עומדת: מה היה חטאם של נדב ואביהוא שבגללו מתו?

שני חטאים - ועוד שלושה

ההסבר הוא, כי במעשה נדב ואביהוא היו חמישה חטאים. נמנה אותם אחד לאחד, ונראה כיצד הם עולים מתוך הפסוקים.

ב’שבעת ימי המילואים’, שימש משה ככהן גדול, וביום השמיני הוא נתן לאהרן לבצע את כל המלאכות הדרושות, כדי שתתחיל עבודת המשכן בפועל על ידי הכוהנים. לכן על כל מלאכה שעשה ביום השמיני, היה צריך אהרון לשמוע ציווי מיוחד ממשה⁷.

נדב ואביהוא חטאו שני חטאים בהקשר זה. האחד - שעבדו ביום שמשה ייעד דווקא לעבודת הכהן הגדול, והשני - ש”הורו הלכה בפני משה רבן”. כלומר, שניגשו לעבוד עבודה ללא הצווי המיוחד ממשה.

שלושה חטאים נוספים חטאו נדב ואביהוא: שנכנסו אל קודש-הקדשים, שהקטירו בשניים - עבודה שהייתה מיועדת רק לאדם אחד, והחטא האחרון - שהיה עליהם לקחת את האש ממזבח העולה, כמאמר הפסוק: “וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה’, וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת⁸”.

רק על-פי ה’

כאמור, כל החטאים הללו עולים מתוך הפסוק:

“וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא” - עבדו ביום שהיה מיועד לעבודת אביהם, “אִישׁ מַחְתָּתוֹ” - שהקטירו שניהם בבת אחת, “וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’” - שנכנסו לפני ולפנים, “אֵשׁ זָרָה” - שהביאו אש מבחוץ ולא ממזבח העולה, “אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" - שלא על פי ציוויו של משה.

נלמד ממעשיהם של נדב ואביהוא, שגם כשכוונתנו “לשם שמים”, עלינו לנהוג בדיוק כפי שהקדוש-ברוך-הוא ציווה אותנו.

1. ראה רש”י לויקרא, פרק י’, פסוק ה’. ↩

2. ויקרא רבה כ’, ח’. ↩

3. לויקרא, פרק א’, פסוק ז’. ↩

4. עפ”י ‘תורת כהנים’. ↩

5. לויקרא, פרק א’, פסוק ז’. ↩

6. ראה תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס”ג, עמוד א’. ↩

7. “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם, וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם” (ויקרא, פרק ט’, פסוק ז’). ↩

8. ויקרא, פרק ט”ז, פסוק י”ב. ↩