דרשה
לשבת

למה דווקא באש?

עם הקמת המשכן, בני ישראל ציפו לראות כי אכן השכינה שורה בו. באותה שעה, הבטיח משה רבנו לישראל שאם יקיימו את ציווי הקדוש-ברוך-הוא ויקריבו את הקורבנות שציווה להקריב ביום הזה - יופיע אליהם כבוד ה’.

ואולם, משה לא מתכוון שבני ישראל יזכו לראות את הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, אלא פירוש המילים “וירא אליכם” הוא - “וירא בעבורכם”. כלומר, בזכות מעשיכם, תזכו לראות את הופעת ה’ דרך שליחיו שיקריבו את הקורבנות שלכם.

ואכן - “וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם”.

ונשאלת השאלה:

מה היא הסיבה לכך שמכל הכוחות הקיימים בעולם, התגלות כבודו של הקדוש-ברוך-הוא בחנוכת המשכן, הייתה דווקא באש?

גדולתו וענוותנותו

כך דרשו חכמינו זיכרונם לברכה¹: “אמר רבי יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש-ברוך-הוא, אתה מוצא ענוותנותו”.

לכאורה, הדברים דורשים ביאור:

אין קושי לקבל ולהבין שהקדוש-ברוך-הוא הוא עניו על אף גדולתו, אבל מה ההסבר לכך שדווקא היכן שרואים את גדולתו, דווקא שם באה לידי ביטוי ענוותנותו?

אומר על כך המהר”ל מפראג², שדווקא ענוותנותו של הקדוש-ברוך-הוא, היא זו שמעידה על פשטותו ואינסופיותו.

הכיצד?

גדולתו של מלך מתבטאת ביכולת שלו לרדת עד לפרטים הקטנים ביותר, ולהתייחס לכמה שיותר מנתיניו. ואולם מלך בשר ודם זמנו קצוב, ואין ביכולתו להגיע לכל אחד ואחד בפועל. לכן עליו להתעסק בכללים, ולהותיר את העיסוק בפרטים ובפשוטי העם למשרתיו.

אך הקדוש-ברוך-הוא אינו מוגבל בזמן, ולא זקוק לבחור סדרי עדיפויות, ולכן ביכולתו לשלוט על כל הברואים, מגדול המלאכים והשרפים, ועד אחרון היצורים הגשמיים הנחותים. לכן, דווקא יכולתו המופלאה של הקדוש-ברוך-הוא לרדת ולהתעסק בעולמנו הנחות, דווקא היא מעידה על גדולתו ואינסופיותו.

אש במסלול ההפוך

בתפיסתנו האנושית, נשמע לא הגיוני שהקדוש-ברוך-הוא שכל-כך גבוה ונעלה מאיתנו ‘קרוצי החומר’, יתייחס אלינו וישעה לקורבנותינו ולתפילותינו. כך טען הפילוסוף חסר-האמונה בספר הכוזרי³: “הוא יתברך, מרומם מעל כל רצון וכוונה… נמצא שאין האֱלוֹקַה מכיר אותך, ועל-אחת-כמה-וכמה אינו יודע כוונתך ומעשיך, וכל שכן אינו שומע תפילתך ולא רואה תנועותיך”.

כדי לשלול את הגישה המוטעית הזו, גילוי כבוד ה’ היה דווקא באמצעות האש:

האש טבעה ודרכה לעלות מלמטה למעלה, ולא לרדת מלמעלה למטה. ואולם, כאשר הקורבנות שהועלו על המזבח התקבלו לפניו, עשה הקדוש-ברוך-הוא נס, והאש שדרכה לעלות, ירדה מן השמים.

בכך הקדוש-ברוך-הוא רמז לעם ישראל בעת קבלת הקורבנות: כשם שהאש דרכה לעלות מלמטה למעלה, אך כעת הפך הקדוש-ברוך-הוא את טבעהּ והיא יורדת מלמעלה למטה, כך גם לגבי השגחתו האלוקית. למרות שהיא מתייחסת לעליונים ומנהיגה מלאכים ושרפים, ביכולתה גם לרדת למטה - ולקבל קורבנות שהביאו בשר ודם.

1. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ל”א, עמוד א’. ↩

2. ‘נתיבות עולם’ פרק ב’, ‘נתיב הענווה’ פרק א'. ↩

3. מאמר ראשון, א’. ↩