מדוע נמסרו הדברים לזקנים?
לקראת היציאה ממצרים, הקדוש-ברוך-הוא מְצַוֶּה את משה ואהרן על קורבן הפסח ועל ההכנות ליציאה. למרבה הפלא, כאשר משה מעביר את דברי ה' לבני ישראל, הוא פונה רק לזקנים - ואף משמיט פרטים רבים מהציווי המקורי.
משה לא מזכיר בדבריו לזקנים את הציווי לאכול את קורבן הפסח "על מצות ומרורים", וגם לא מזכיר את מועד סיום זמן האכילה, וכן את ההוראה לאכול את הקורבן כאשר כל הבגדים והציוד מוכנים ליציאה לדרך.
ונשאלת השאלה: מדוע נמסרו הדברים באופן ש'העיקר חסר מן הספר', ורוב רובם של הדברים שציווה ה' את משה לא עוברים לזקנים, ובוודאי לא לשאר בני ישראל?
בפסוק נוסף המתאר את שעתיד להתרחש בליל ט"ו בניסן, נאמר: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף"1. לפי המקורות2, מכת בכורות נעשתה על ידי הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו. אם כן, מיהו 'המשחית' שעליו מדובר בפסוק?
התוכנית לחיזוק העם
לאמיתו של דבר, בדרך כלל כאשר מוזכר בתורה שהקדוש-ברוך-הוא ציווה את משה לדבר אל בני ישראל, התורה לא מאריכה לספר כיצד בדיוק משה העביר את המסר לבני ישראל, שכן הדבר מובן מאליו. אין ספק, שגם כאן משה העביר את דברי ה' לבני ישראל במילואם.
הציווי שמשה מְצַוֶּה את הזקנים, הוא ציווי נוסף שהוסיף מדעתו. יש לזכור, כי באותה שעה בני ישראל עמדו בפני ניסיון קשה ביותר. הם נדרשו לקחת את אלהי מצרים שהיו אדוניהם במשך מאות שנים, ולשחוט אותו לעיניהם. משה מודע לגודל הניסיון, ופונה לזקני העם כדי שיהיו הראשונים לעשות זאת, ובעקבותיהם יתחזקו שאר העם להקריב את קורבן הפסח כהלכתו.
בלי פחד מה'משחית'
משה אומר לזקנים: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" - אל תמנו שליחים, אלא תקיימו את כל הציוויים בעצמכם. והוא מבטיח לזקנים שהקדוש-ברוך-הוא "לֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". ו"המשחית" הם המצרים, שבני ישראל פחדו מנקמתם.
עַם ישראל, שהיה נוכח בשעה שמשה ציווה את הזקנים, השתחוו לפני משה ובכך כאילו אמרו: למרות קושי הניסיון, נתחזק כולנו כאיש אחד להקריב את הפסח, ואין לנו צורך שהזקנים יחזקו את ליבנו. ועל כך נאמר - "וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ, וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ"3.
שמות, פרק י”ב, פסוק כ”ג. ↩
כמו שנאמר ב’הגדה של פסח’: “וַיוציאנו ה' ממצרים', לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. שנאמר: 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלֹהֵי מצרים אעשה שפטים, אני ה". 'ועברתי בארץ מצרים' - אני ולא מלאך. 'והכיתי כל בכור' - אני ולא שרף. 'ובכל אלֹהֵי מצרים אעשה שפטים' - אני ולא השליח. 'אני ה" - אני הוא ולא אחר". ↩
שם, פסוקים כ”ז-כ”ח. ↩