זכר לנס שעוד לא קרה?!
"רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר:… מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֶקֶת שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר1: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"2.
הקושי בדבריו של רבן גמליאל, בולט ואפילו זועק: הרי בני ישראל הצטוו לאכול מצות בלילה הזה, יחד עם קורבן הפסח, עוד קודם שיצאו ממצרים ולפני שלא הספיק בצקם לתפוֹח. אם כן, מה פשר האמירה שהמצה היא על שם העובדה שהיציאה ממצרים הייתה מהירה ולא הספיק בצקם להחמיץ? האם בני ישראל נצטוו לאכול מצות זכר לנס שעדיין לא קרה?3
נס גדול להעמקת הרושם
אכן חיפזון גדול היה ביציאתם של בני ישראל ממצרים. פחות משמונה-עשרה דקות מהרגע שבו נתבשרו בני ישראל שהם יוצאים ממצרים, כבר היו כל מיטלטליהם ארוזים על גבם, והם מצאו את עצמם מגורשים ממצרים. אמנם אירוע כביר, אך לא מספיק כדי שיותיר חותם עמוק בליבותיהם של בני ישראל, עד כדי כך שיעמדו על עומק טעמה של מִצְוַת מצה. לכן עשה הקדוש-ברוך-הוא נס גדול, כדי להעמיק את רושם החיפזון בליבותיהם של בני ישראל.
תגלית: הבצק לא החמיץ
עוד לפני יציאת מצרים, ציווה ה' על בני ישראל להכין מצות ללילה הזה, וכן לשבעת הימים שאחריו4 - "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"5. בני ישראל הזדרזו מאוד לקיים את דבר ה', ופנו ללוש את עיסותיהם כדי שיוכלו לאפות אותן. לפתע, מתוך החשיכה, הגיחו פרעה ועבדיו בזעקות שבר, וקראו לבני ישראל לצאת מיד ממצרים. הכל קרה במהירות הבזק, ולכן, למרות שבני ישראל רצו מאד לקיים את דבר ה' ולאפות את עיסות הבצק - מצה, למעשה הם נאלצו לעזוב את מצרים כאשר "מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם"6.
אין ספק שבני ישראל היו מודאגים ומוטרדים מחשש שלא יצליחו לקיים את מצוות ה' לאכול מצות באותו לילה גדול. אך כאשר הם הגיעו למקום שאפשר לעצור בו ולאפות את הבצק, גילו לתדהמתם שהבצק שלשו במצרים לא החמיץ - "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ".
כך חדרה בהם התודעה, שהיציאה הייתה בחיפזון גדול, והגדיל ה' לעשות עימהם נס. ואכן, הם זכו להכרה הזו הודות לציווי לשמור את המצות מחימוץ - ציווי שנצטוו בו קודם לכן.
שמות, פרק י”ב, פסוק ל”ט. ↩
מתוך נוסח ה’הגדה של פסח’. ↩
ראה גם בפירוש "זבח פסח" לאברבנאל על ה'הגדה של פסח' (פיסקא "מצה זו") שכתב כמה תירוצים לקושיה זו. ↩
בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ח, עמוד ב', ישנה מחלוקת בנוגע לפסח מצרים. לדעת רבי יוסי הגלילי פסח מצרים היה רק יום אחד, ולדעת רבי יהודה שבעה ימים. דעת האברבנאל היא "שבמצרים ציווה ה' לישראל במצוות הפסח והמצות שיאכלו אותם בלילה הראשון ובשבעה ימים אחריו, ושכן יעשו את החג לדורות בעניין הפסח בלילה ההוא ובעניין המצות כל שבעת הימים"… (פירוש האברבנאל לפרק י”ב, פסוק ט”ו), אך הוא מביא גם את דעת הר”ן (בחידושיו על הרי”ף, לתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ”ה, עמוד ב’ [מדפי הרי”ף]) שפסח מצרים היה רק יום אחד (לילה ויום), ולמחרתו היו ישראל מותרים בעשיית מלאכה ובאכילת חמץ, ולפיכך אילו יכלו להתמהמה במצרים, היו מחמיצים עיסותיהם לצורך מחר, לפי שלא הוזהרו אז ב"בל ייראה [חמץ]", אלא שמתוך שלא היה להם פנאי ולא יכלו להתמהמה, אפו את עיסתם - מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו בני ישראל באכילת מצה. ולפי דיעה זו, "שבעת מצות תאכלו" שנאמר לפני יציאת מצרים, נאמר לגבי פסח דורות. וראה באריכות בפירוש האברבנאל. יש לציין, שדעת רבי יוסי הגלילי שפסח מצרים היה יום אחד היא זו שמקובלת על רוב המפרשים. ↩
שמות, פרק י”ב, פסוק ט”ו. ↩
שם, פסוק ל”ד. ↩