'רוצח בשגגה' והכהן הגדול
בפרשתנו, מְצַוֶּה הקב"ה את משה להציב ערי מקלט. אגב אורחא, מלמדת אותנו התורה דיני רוצח במזיד ורוצח בשגגה. אדם שרצח בשוגג אינו בן-מוות שהרי לא התכוון לפגוע באיש, והחטא נעשה בלא כוונה.
אמנם ישנם גם את קרובי הנרצח, שלמרות שהדבר נעשה בלא כוונה, הפגיעה בהם היא אותה פגיעה, וההפסד שלהם הוא אותו הפסד1. מבחינתם אין זה משנה אם בן-משפחתם נרצח במזיד או בשוגג, בשורה התחתונה הם איבדו את היקר להם מכל. לכן על הרוצח לגְלות לעיר מקלט, ואם יֵצא ממנה הרי שיש בכך זלזול בצערם ובכבודם של בני משפחת הנרצח, ולכן מותר להם להורגו.
עד כאן נשמע הדין הגיוני, אלא שהמשך הדברים נשמע תמוה - (פסוקים כ"ה וכ"ח).
מדוע מות הכהן הגדול מתיר ל'רוצח בשגגה' לשוב אל ארץ אחוזתו? מה הקשר בין מות הכהן הגדול לבין דין 'רוצח בשגגה'?
היה להן לבקש רחמים
חז"ל כבר עמדו על הקושי הזה, והציעו תשובה לדבר2: "אמר ליה ההוא סבא [אמר לו זקן אחד]: מפירקיה דרבא שמיע לי [מדרשתו של רבא שמעתי], שהיה להן לבקש רחמים על בני דורן ולא ביקשו". כהן גדול אינו אדם פרטי, כהן גדול הוא אישיות ציבורית, ותפקידו להתפלל על ישראל שלא יאונה להם כל רע.
אם קרתה תאונה מצערת של הריגה בשוגג בזמן כהונתו של הכהן הגדול, הרי שחלק מהאחריות לדבר מוטלת על כתפיו של הכהן הגדול שלא התפלל מספיק שלא יקרו תאונות שכאלו. לכן נענש הכהן הגדול, וכעת עד סוף ימיו יתפלל ה'רוצח בשוגג' למותו, כדי שיוכל לצאת לחופשי מעיר מקלטו.
תזכורת לאפסיות החיים
האברבנאל מציע תירוץ נוסף. התורה מדגישה: "עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש". המילים "אשר משח אותו בשמן הקודש" מדברות על הקב"ה שהוא בכבודו ובעצמו העניק לכהן הגדול את מעלתו הגבוהה.
הדברים הללו מדגישים את רוממותו ואת חשיבותו של הכהן הגדול. ויום אחד, אותו כהן גדול ענק שבענקים, אשר נתמנה ישירות על ידי הקב"ה, נמצא מוטל ללא רוח-חיים. זהו אירוע מטלטל אשר אין איש שלא יֶחֱרַד מפניו. אירוע שכזה מזכיר את הזמניוּת של חיינו ואת אפסיותם.
אירוע מן הסוג הזה, מן הראוי שיטלטל את משפחת הנרצח, ויניא אותם ממחשבות קנאה ונקמה. מות הכהן הגדול מזכיר לכולנו עד כמה ימינו הם כ'צל עובר'3, ומן הראוי ש"החי יתן אל ליבו"4 ובעקבות כך יסיר 'גואל הדם' את מחשבות הנקם מליבו.

