דרשה
לשבת

למה פעם 'ויעש' ופעם 'ויעשו'?

בדברי התורה בפרשתנו על עשיית בגדי הכהונה, אנו פוגשים את הלשונות רבים ויחיד משמשים בערבוביה.

כמה מבגדי המשכן מתוארים ככאלה שנעשו על ידי יחיד כמו - "וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד"¹, "וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן"², וכן "וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפֹד". ואולם, לגבי עשייתם של כמה מבגדי המשכן האחרים, התורה אומרת לשון רבים - "וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת… וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת… וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת… וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד… וְאֶת הָאַבְנֵט", וכן "וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ… וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו…. וַיִּתְּנוּ עָלָיו"³.

ונשאלת השאלה: מה פשר השינוי בין בגדי הכהונה שלגבי חלקם משתמשת התורה בלשון יחיד ולגבי חלקם בלשון רבים?

בגדי קדושה מיוחדת

נראה כי מדובר בשינויים שמאחוריהם רעיון מרכזי אחד. בהתבוננות בבגדי הכהונה עשויה להתגנב מחשבה בלב בני אדם, כי אם יהיו כלי המשכן ובגדי הכוהנים העובדים בו מונחים על שתי כפות המאזניים, ונרצה לשקול מי מביניהם קדוש וחשוב יותר, כלי המשכן יכריעו את הכף. לכאורה, ההיגיון מחייב שקדושתם של כלי המשכן גדולה מקדושת בגדי הכוהנים העובדים בו.

אך לאמיתו של דבר, לבגדי הכוהנים יש קדושה מיוחדת שאין להמעיט מערכה. וכדי להנחיל את האמת הזו לעם ישראל, החליט מי שהיה ראש וראשון לאוֹמָנִים שהקימו את המשכן, בצלאל בן אורי, לסייע בעצמו לאומנים העוסקים במלאכת הקודש של עשיית בגדי הכוהנים, וזאת במטרה להראות להמון העם עד כמה הוא מייקר את עשיית בגדי הכהונה ונרתם למלאכה קדושה זו בעצמו.

לפי זה מובן מדוע בחלק מבגדי הכהונה נקטה התורה לשון יחיד ובחלקם נקטה לשון רבים: באפוד, באבני השוהם ובחושן - שלושתם מבגדי הכהונה, נאמר תחילה "ויעש" בלשון יחיד, כשהדברים מכוונים לבצלאל, הראש והראשון לאומנים, שנרתם למשימה והשקיע מכישרונו לסייע לאומנים שעסקו במלאכה הקדושה הזו. רק לאחר מכן נוקטת התורה לגבי עשיית הבגדים האלו לשון רבים, וכאן הכוונה לאומנים שיצרו את בגדי הכהונה הללו כשבצלאל עומד על גביהם.

ייחודו של הציץ

אמנם, כל זה נכון לגבי בגדי הכהונה החשובים יותר, ואילו בבגדי הכהונה הרגילים - הכתונת, המצנפת, פארי המגבעות, המכנסים והאבנט - נקטה התורה לשון רבים בלבד, שכן שם רק האומנים התעסקו ביצירתם, ואילו בצלאל עצמו לא התעסק בכך, כשם שלא התעסק בעצמו בכל מלאכות המשכן אלא בעיקר פיקד על העושים במלאכה כדי לוודא שהדברים נעשים כראוי.

יוצא מן הכלל הוא הציץ בו נקטה התורה בלשון רבים מסיבות אחרות. האחת, בעשיית הציץ השתתפו כלל האומנים ומלאכתו מיוחסת לכולם בגלל חשיבותו, בהיותו “קֹדֶשׁ לה'"⁴. והשנייה, במלאכת המשכן וכליו יש חשיבות מיוחדת למלאכה הראשונה ולזו האחרונה. בראשונה, בשל חשיבותה, נטלו חלק כל האומנים ונאמר בה לשון רבים - "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת וגו'"⁵. כך גם לגבי הציץ שעשייתו הייתה המלאכה האחרונה וכולם השתתפו בה, נאמר "ויעשו" - לשון רבים.

1. שמות, פרק ל”ט, פסוק ב’. ↩

2. שם, פסוק ח’. ↩

3. שם, פסוקים ל’ - ל”א. ↩

4. שם, פסוק ל’. ↩

5. שמות, פרק ל”ו, פסוק ח’. ↩