דרשה
לשבת

המשמעות של חג הפסח לפי ה'דרוש'

כמו קורבן הפסח שבא בי"ד בניסן, ערב חג הפסח, גם החג עצמו, שחל בט"ו בניסן, מרובה בהלכות והנחיות שמפורטות בפרשת השבוע. מה טיבם של פרטים אלו? מה הטעם לאיסור חמץ בפסח? מדוע דווקא היום הראשון והיום השביעי הם מקראי קודש? ועוד. לפנינו מענה לכל השאלות הללו, בדרך ה'דרוש'.

חג הפסח ומעגל החיים

חג הפסח הוא משל לחייו של האדם, כמו בלידת תינוק, גם לידתו של עם ישראל לוּותה בחבלי לידה - גלות, שעבוד, ייסורים ועוד. בחודש האביב יצאו אבותינו ממצרים, ועם ישראל יצא אל תקופת נעוריו. תקופת האביב וכמוה גם תקופת הנעורים, הן תקופות של פריחה ולבלוב, עלייה וצמיחה; כוחות החיים מתגלים במלוא עוצמתם, ודווקא כאן המקום להתגבר עליהם ולצמצם את התאוות והדחפים.

"אור לארבעה-עשר, בודקין את החמץ לאור הנר"¹ - החמץ מסמל תאווה וחוסר יכולת לשלוט על יצרים. מגיל שלוש-עשרה מתחילה תקופת הנעורים, והאדם מתחייב במצוות. לכן מהגיל הזה - "אור לארבעה-עשר" (עם כניסתו לשנת הארבע-עשרה), עליו לבדוק שלא נשארו חמץ ותאוות בליבו, ומגיל זה ואילך "כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל" - כל מי שיֵלך אחר תאוותיו, ייאלץ לשאת בתוצאות. בדיקת החמץ האישית נעשית "לאור הנר" - באמצעות הנשמה שהיא "נר ה' נִשמת אדם". יש לוודא שמצד אחד "אור הנר" לא יהיה חזק מדי, כזה שעלול לשרוף את הבית ולהחריב את הגוף כתוצאה מהרחקה מוחלטת של הדברים הגשמיים, שהרי על האדם לשמור על בריאותו ולא לזלזל בענייני הגוף, ומצד שני, שהאור גם לא יהיה אור קלוש מדי שלא יספיק כדי לגלות את סתרי החטאים שבאדם.

שבעת ימי החג, מסמלים את שבעים שנות חייו של האדם². בעשר השנים הראשונות, אין על האדם עול מלאכה ופרנסה, ואין לו עמל ומלאכה בגיל הזה מלבד החינוך לתורה ולמצוות. גם בעשר שנותיו האחרונות של האדם, כאשר גופו חלש ואין ביכולתו לעבוד עבודות פיזיות, עליו להכין לנפשו צידה לדרך, על ידי עיסוק בקודש. זו הסיבה שבחג הפסח, היום הראשון והיום האחרון הם "מקראי קודש" האסורים במלאכה, ומותרים רק במלאכת "אוכל נפש". בדומה לכך, על האדם לעסוק בשנותיו הראשונות והאחרונות לעסוק רק במלאכת "אוכל נפש" - הזנתה הרוחנית של נפשו. גם בימים האמצעיים שבין היום הראשון והיום האחרון של פסח, למרות שאינם אסורים במלאכה, אסור לאכול חמץ ויש להשבית גם בהם את החמץ והשאור. וכך, גם כשאדם הוא בשנותיו האמצעיות ועליו לעסוק במלאכה גשמית לפרנסתו, מוטל עליו להרחיק ולהשבית את ה"חמץ" וה"שאור" של התאוות השליליות.

קורבן פסח כמשל

את המצה יש לשמור מחימוץ משעת הטחינה. האדם צריך לעסוק בענייני העולם הזה במידה, ובמשורה. מרגע שאדם מתחיל להתעסק בענייני העולם הזה, עליו לשמור שלא ייכנס שאור בעיסה, ושהיצר הרע והתאוות לא יסחפו אותו חלילה אל החטא. ולמצה ראוי להוסיף מרור, שמסמל את המרירות והצער הגשמי שיש בכבישת היצר. קורבן הפסח מסמל את המוות. הוא נֶאכל עד חצות הלילה, בזמן שרומז לעת המוות. ונאכל שלם, "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ", כשכל הנִמנים עליו יושבים סביבו, כמו אדם שמת, ומשפחתו וקרוביו מצטערים על מותו ויושבים סביב גופתו. אדם שישכיל לחיות את חייו על "מצות ומרורים"³, בלי לתת לשום שאור להחמיץ את עיסתו, יזכה שמותו יהיה כקורבן פסח לה'. קורבן הפסח מסמל את הכיליון והמיתה, וחיי האדם נכללים בארבע תקופות: נעורים ובחרות, זִקנה ושֵׂיבה, ולכן תיקנו חכמינו זיכרונם לברכה, לשתות בליל הסדר ארבע כוסות יין, כנגד ארבע התקופות השונות שהאדם חווה בחייו.

1. מסכת פסחים, פרק א’, משנה א’. ↩

2. “יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה” (תהילים, פרק צ’, פסוק י’). ↩

3. לפי לשון הכתוב - במדבר, פרק ט’, פסוק י”א. וראה גם שמות, פרק י”ב, פסוק ח’. ↩