יצר האדם רע
על הדורות שלפני המבול, אומרת התורה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום"1. בעקבות הדברים האלה, מחליט הקדוש-ברוך-הוא להביא את המבול על העולם ולהחריב אותו.
לאחר המבול, מבטיח הקדוש-ברוך-הוא: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". והקדוש-ברוך-הוא מוסיף ומבאר את הסיבה שלא יביא עוד מבול: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
והדברים תמוהים: מצד אחד, העובדה שיצר האדם רע, מהווה סיבה להחלטת ה' להביא מבול על הארץ. מצד שני, אותה סיבה ממש, היא הגורם להחלטתו של ה' שלא להביא יותר מבול!?
שינוי בהנהגה
בפשטות אכן נראה, שלאחר המבול ה' אומר כי היות שיצר האדם רע, זו סיבה לסליחה ומחילה. אך לאמיתו של דבר, גם כאן עובדה זו מוזכרת כסיבה לעונש, וההבדל הוא רק בסוג העונש.
בדור שלפני המבול, בני האדם הגדישו את הסאה עד שלקב"ה לא נותרה ברירה, כביכול, אלא להענישם בעונש חמור כל כך - מבול והשמדה. אך אחרי המבול, בוחר הקדוש-ברוך-הוא להנהיג את העולם בהנהגה שונה.
לאחר המבול, מדגיש ה' שיצר לב האדם רע "מנעוריו". כלומר, בני האדם מתחילים לחטוא כבר מגיל צעיר. ולכן, אם ה' יעכב את העונש, יצטברו עוונותיהם במידה כזו שלא תיוותר ברירה אלא להביא שוב מבול לעולם. משום כך מחליט ה' לתת את העונשים במנות קטנות המפוזרות לאורך כל חיי האדם, וכך מובטח שלמעשה לא תבוא עוד כליה מוחלטת לעולם.
"לא ישבותו"
ההנהגה החדשה הזו נרמזת בפסוק: "עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו"2. לפי המשמעות הפנימית של הדברים, הכוונה לשליחיו של הקדוש-ברוך-הוא אשר "לא ישבותו" - לשלם לכל אדם ואדם כפרי מעלליו.
כאשר האדם ייענש על חטאיו בכל עת, בתבואה ובאקלים, ביום ובלילה, עוונותיו יכופרו טיפין טיפין, ולא יגיע מצב בו חלילה יגדיש את הסאה עד כדי כך שיצטרך לבוא מבול לעולם.
זהו חסדו הגדול של ה', שגם כאשר הוא מעניש את בני האדם, הדבר מתבצע מתוך כוונה למנוע חלילה חורבן גדול, כך שהעונש עצמו הוא מתוך רחמי ה' וחסדיו.

