דרשה
לשבת

לא תמיד?!

נושא הדלקת המנורה, בו פותחת פרשתנו, מופיע כבר בתורה קודם לכן, בציווי ה' אל משה בפרשת תְּצַוֶה: "ואתה תְּצַוֶה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד"¹. מוסבר במפרשים² שבכך באה התורה לצוות שישנה חובה להשאיר נר אחד במנורה שיהיה דולק תמיד, והוא הנר המערבי, שממנו היו מדליקים את שאר נרות המנורה, ורק לאחר מכן היו מחליפים אותו ומדליקים אותו מחדש. אך המנורה אינה יכולה להישאר אפילו רגע אחד ללא נר שמאיר בה.

ונשאלת השאלה:

מדוע בפרשתנו, כאשר נושא הדלקת המנורה חוזר ומוזכר, התורה מסתפקת בציווי על הדלקת שבעת הנרות, מבלי להזכיר כלל את נושא התמידיוּת?

שני שושבינים

להבהרת הדברים, יש לשים לב להבדל בין הפרשיות. בפרשת תְּצַוֶה, הציווי הוא אל משה רבינו, ואילו בפרשתנו, "בהעלותך", הציווי הוא אל אהרן הכהן.

הקשר בין הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל, נמשל לקשר של נישואין, כפי שנאמר: "וארשׂתיךְ לי לעולם"³. ובספר הזוהר⁴ כתוב שמשה ואהרן הם כשני שושבינים המובילים את החתן והכלה אל החופה. אהרן הכהן נמשל לשושבין של הכלה - כנסת ישראל, ואילו משה רבינו נמשל לשושבינו של החתן - הקדוש-ברוך-הוא. הדבר מביא לידי ביטוי את ההבדל בין משה לאהרן בתפקידם הרוחני. משה עסק בהמשכת אורו של הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל מלמעלה למטה, ובכך עשה את האלוקות קרובה יותר לבני ישראל. ואילו אהרן הכהן עסק בהעלאתם של בני ישראל וקירובם אל הקדוש-ברוך-הוא מלמטה למעלה.

עם שינויים ובלעדיהם

הסיבה לכך שמשה הוא המקרב את הקדוש-ברוך-הוא אל ישראל, מלמעלה למטה, היא מעלתו הגבוהה של משה רבינו. ומפאת גובה נשמתו, בדרגתו של משה אין מקום לשום שינויים, ומבחינתו הדלקת הנרות היא תמידית. לכן, בציווי שנאמר למשה, נאמר: "להעלות נר תמיד", ואילו בציווי לאהרן הכהן הדבר לא הוזכר, כי עניינו של אהרן הוא לבוא במגע עם ענייני העולם, ולהעלותם אל ה'. אילו אהרן היה במדרגה גבוהה כשל משה רבינו, לא הייתה בו היכולת להשפיל את עצמו ממדרגתו, ולעסוק עם ענייני העולם כדי לרומם אותם. אך בדרגתו של אהרן, שבה יש שייכות לָעולם, אכן ייתכנו שינויים, ולכן אין כלפיה ציווי על תמידיות בלתי מִשתַּנָּה.

1. שמות, פרק כ"ז, פסוק כ'. ↩

2. רמב"ן ורבינו בחיי שם. ↩

3. הושע, פרק ב', פסוק כ"א. ↩

4. חלק ג', דף כ', עמוד א' (ברעיא מהימנא). ↩